פרס, הנשיא התשיעי של מדינת ישראל וראש ממשלתה השמיני, היה אחד האנשים המזוהים ביותר עם תקומתה, ביטחונה והתפתחותה של ישראל. פרס לא רק מילא תפקידים. הוא היה איש של חזון. כבר בראשית דרכו הביט מעבר לאופק. תרומתו לביטחון ישראל הייתה עמוקה ורבת־שנים: מרכש הנשק בתקופת מלחמת העצמאות, דרך בניית יכולותיה הביטחוניות והתעשייתיות של ישראל, ועד תפקידו המרכזי במערכת הביטחון בשנותיה הראשונות של המדינה בבניית ההרתעה. הוא השקיע רבות בפיתוח התעשייה הביטחונית כחול־לבן ותרם להצלחת צה"ל בכל הזרועות ובכל הזירות.
פרס הבין, אולי יותר מכל מנהיג ישראלי אחר בדורו, שביטחון איננו רק מספר הטנקים, המטוסים והטילים. ביטחון הוא גם מעמדה המדיני של ישראל, יחסיה עם העולם והיכולת שלה להציע לאזרחיה עתיד שאינו נשען רק על מלחמה נוספת. זו הייתה גדולתו – וזו הייתה גם המחלוקת הגדולה סביבו. פרס היה איש של תקווה. הוא האמין שישראל חייבת להיות חזקה, אך גם פתוחה לעולם. בעלת עוצמה צבאית, אך לא שבויה בכוח. מדינה שיודעת להגן על עצמה, אך גם יודעת לחפש דרך להסדרים מדיניים.
אולי משום כך הפך פרס, דווקא בשנותיו האחרונות, לדמות שחצתה מחנות. כנשיא המדינה, בשנים 2007־2014, הוא דיבר עם צעירים, עם אנשי מדע, עם אנשי עסקים, עם מנהיגים בעולם ועם אזרחים מן השורה. הוא דיבר על חדשנות, על מדע, על חינוך ועל שלום. הוא האמין שהמוח הישראלי, היצירתיות והיכולת להעז יכולים לעשות את ישראל לא רק מדינה חזקה, אלא גם מדינה מובילה. הוא הנחיל את מורשתו שאמרה "אין מקום לחלומות קטנים".
ב־28 בספטמבר 2016 שמעון פרס הלך לעולמו, ומאז ישראל השתנתה. העשור שחלף היה מהסוערים בתולדות המדינה. ישראל עברה טלטלות פוליטיות עמוקות, מחלוקות חברתיות חריפות, משברים סביב מוסדות השלטון, מאבק קשה על דמותה של הדמוקרטיה, ובשנים האחרונות גם את הטראומה של 7 באוקטובר ואת המלחמה שבעקבותיו.
בתוך מציאות כזאת בולט לעיתים דווקא מה שאיננו. חסר הקול של מנהיג מבוגר ומנוסה, שיכול היה לדבר אל שני הצדדים של המפה הפוליטית בלי לבטל אף אחד מהם. חסרה היכולת לומר שהוויכוח בינינו אינו צריך להפוך למלחמה בינינו. חסרה השפה שהייתה מזוהה עם פרס – שפה של חזון, של סבלנות ושל הסתכלות מעבר למשבר הנוכחי. אין מנהיג שהיה עושה זאת טוב ממנו. ואין זה אומר שפרס היה פותר את בעיותיה של ישראל.
גם פרס טעה. חלק מהחלטותיו נתון עד היום לוויכוח. תהליך אוסלו, למשל, הוא עד היום נושא למחלוקת עמוקה בחברה הישראלית. יש הרואים בו הישג היסטורי ויש הרואים בו כישלון הרסני. אבל אפשר לחלוק על פרס, ועדיין להתגעגע ליכולת שלו לחלום על מזרח תיכון חדש.
במשך שנים רבות התרגלנו למדוד מנהיגים על פי השאלה מה הם עושים מול משבר קיים. פרס נהג לשאול שאלה אחרת: לאן אנחנו רוצים להגיע? מדינה יכולה לנצח במערכה ועדיין להפסיד את העתיד. היא יכולה להחזיק בכוח צבאי עצום ועדיין להיות מפולגת מבפנים. היא יכולה להיות מעצמת טכנולוגיה ועדיין להתקשות לדבר עם העולם ועם עצמה.
פרס האמין שהחוסן הישראלי חייב להיות מורכב מכל אלה יחד: ביטחון, כלכלה, מדע, חינוך, יחסים בינלאומיים, ובעיקר אמונה בכך שלמדינה יש עתיד. בשנת 2026, עשר שנים לאחר מותו, דמותו שוב רלוונטית. דמות בעלת יכולת לחשוב על העתיד. כי מדינת ישראל זקוקה לביטחון – אבל היא זקוקה גם לחזון. היא זקוקה למנהיגים שיודעים לנצח בקרבות, אבל גם למנהיגים שיודעים לשאול עבור מה אנחנו נלחמים.
התרעות פיקוד העורף