מערכת היחסים הגאו-פוליטית והמבצעית במזרח התיכון חוותה בימי הלחימה האחרונים תזוזה טקטונית עמוקה. קריסת מזכר ההבנות והסלמת המערכות המקבילות הביאו לאובדן חסר תקדים של שני נכסי ליבה אסטרטגיים עבור הציר השיעי בהובלת איראן: מחד, אובדן השליטה הבלעדית והאפקטיבית במצר הורמוז מול כוחות הצי האמריקאי, לצד נזק כלכלי אדיר כתוצאה מהסנקציות שהוגברו; ומאידך, נפילתו וטיהורו המוחלט של רכס עלי טאהר בדרום לבנון על ידי כוחות אוגדה 36 של צה"ל.
שילוב המהלומות הללו אינו מציג רק כשל טקטי או נקודתי, אלא מעמיד את המשטר בטהרן במלכוד אסטרטגי חריף המאיים על תפיסת הפעלת הכוח של "איחוד הזירות".
מכה כפולה: נפילת עלי טאהר ואובדן המאזן הימי
לאורך שני העשורים האחרונים השקיעה איראן משאבי עתק בבניית קווי הגנה ועומק אסטרטגי עבור שותפותיה במרחב. רכס עלי טאהר בדרום לבנון שימש כחוליה קריטית במערך זה: "עיר מקלטים" תת-קרקעית ומורכבת שנחפרה ונחצבה בעומק ההר, ושימשה כחמ"ל האסטרטגי וכמרכז ניהול האש המרכזי של יחידת "באדר" בחיזבאללה. השלמת השליטה המבצעית של צה"ל במרחב זה, מעל ומתחת לקרקע, שללה מהארגון את קו ההגנה האחרון שלו באזור והביאה לניטרול מלא של יכולות התקפה מאורגנות ממנו.
במקביל ללחימה היבשתית בלבנון, התלקח עימות חזיתי ישיר במצר הורמוז. המצר, שהיווה לאורך שנים את קלף המיקוח המרכזי של טהרן מול ארצות הברית והכלכלה העולמית, הפך לזירת קרב פעילה. סדרת התקפות נגד תשתיות ימיות, מוקשים ומטרות צבאיות בדרום איראן, לצד אכיפה אמריקאית קפדנית, הביאו לצניחה דרמטית בתנועת המכליות המסחריות ולשחיקה ניכרת ביכולת האיראנית להפגין נכסיות בלעדית במעבר הימי הקריטי.
אסטרטגיית הנתק והדילמה האיראנית
האירועים ברכס עלי טאהר ובמצר הורמוז מעמידים את ההנהגה האיראנית בפני דילמה מבנית. מחד, הנהגת חיזבאללה, שחשה מופקרת לאחר אובדן מעוזיה האסטרטגיים לישראל, מפעילה לחץ כבד על משמרות המהפכה לבצע תקיפה ישירה מאדמת איראן כנגד ישראל כדי לשקם את משוואת ההרתעה. מבחינת חיזבאללה, אובדן הרכס הוא לא רק מכה טקטית אלא פגיעה אנושה בהרתעה, והם דורשים מטהרן להוכיח כי "ציר ההתנגדות" עדיין מתפקד כישות אחת ומחויב להגנת לבנון.
מאידך, איומי הדרג המדיני הנחרצים בירושלים הבהירו באופן חד-משמעי כי תגובה איראנית ישירה תענה במכה קשה וממוקדת נגד נכסי שלטון ומוסדות המשטר בטהרן. כדי לצאת ממלכוד זה, אימצה איראן "אסטרטגיית נתק" ותיעול מחדש של האש. במקום להסתכן בעימות חזיתי כולל מול ישראל שיסכן את שרידות המשטר, טהרן בוחרת לנתב את האנרגיה הצבאית למאבק התשה הימי והאזורי מול ארצות הברית, שישפיע באופן עקיף גם על התנהלות ישראל בלבנון.
אסטרטגיית התגובה האיראנית: "הכול חוץ מישראל"
למרות הלחץ הכבד המופעל מצד חיזבאללה, ההנהגה בטהרן מבינה היטב את מאזן האימה האזורי ומעדיפה לתעל את האש לערוצים עקיפים: התמקדות בארה"ב ולא בישראל: איראן תופסת את המערכה במצר הורמוז מול האמריקאים כזירה שבה יש לה מרחב תמרון גדול יותר, מבלי להסתכן במלחמה כוללת ומיידית על אדמתה.
תקיפת בסיסים אמריקאיים באזור: במקום לשגר טילים ישירות לתל אביב, איראן מגבירה את תקיפות הכטב"מים והטילים נגד בסיסי צבא ארה"ב (כמו בירדן, איחוד האמירויות, כווית ועיראק), מתוך הנחה שארה"ב תעדיף להכיל את האירוע ולא תפתח במלחמה אזורית כוללת. לחץ באמצעות מדינות שכנות: טהרן מנסה להשתמש במדינות המפרץ ובשכנותיה כבנות ערובה אסטרטגיות (כפי שראינו עם ההכרזה על "האזור הימי המוגבל" במפרץ), כדי לגרום להן ללחוץ על וושינגטון לרסן את הצי האמריקאי.
איומי נתניהו וכץ – ההרתעה הישראלית שעובדת
הסיבה המרכזית לכך שאיראן נרתעת מתקיפה ישירה נגד ישראל היא רצינות האיומים של הדרג המדיני בירושלים: מסרים חדים וברורים: ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון ישראל כץ שיגרו בימים האחרונים אזהרות תקיפות, לפיהן כל תגובה איראנית על כיבוש עלי טאהר או כל ירי ישיר לשטח ישראל ייענו בתגובה קשה וכואבת לאין שיעור.
איום על יציבות המשטר: בישראל הבהירו כי המטרות הפעם לא יהיו רק מתקני נפט או בסיסים צבאיים רגילים, אלא פגיעה ישירה בנכסי שלטון ובמוסדות המשטר בטהרן, באופן שיערער באופן ישיר את יציבותו של ח'אמנאי וההנהגה הדתית. השורה התחתונה: איראן נמצאת בפרדוקס עמוק. היא אינה יכולה להישאר אדישה לחלוטין לקריסת חיזבאללה מבלי לאבד את מעמדה כמנהיגת הציר, אך מאידך היא חוששת חשש עמוק מהאיומים הישראליים להפלת המשטר. לכן, היא בוחרת באופציה ה"בטוחה" מבחינתה: הסלמת העימות הימי והאזורי מול ארה"ב בהורמוז, תוך ניסיון לרסן את חיזבאללה מלהוביל אותה לתוך האש הישראלית.
לסיכום ומבט לפנים
סיום שלב טיהור רכס עלי טאהר והיערכות צה"ל למעבר לאחיזה טקטית ב"קו האפור" מסמנים שלב חדש במערכה הצפונית. איראן איבדה שניים מנכסיה המרכזיים בפרק זמן קצר, והיא נאלצת לתמרן בין דרישות שותפותיה בשטח לבין פחד ממשי מהסלמה כוללת. הימים הקרובים, עם השלמת הנטרול ההנדסי של התשתיות התת-קרקעיות ברכס, יהוו אבן בוחן ליכולת ההכלה של הציר השיעי ולמידת נכונותו להשלים עם יחסי הכוחות החדשים שנוצרו באזור.
המלכוד האסטרטגי הנוכחי של טהרן מעמיד אותה תחת מכבש לחצים מנוגדים: מצד אחד, דרישות נואשות מחיזבאללה להצלת כבודו ושיקום ההרתעה; ומצד שני, הרצון להימנע מעימות חזיתי ישיר שיוביל לחורבן המשטר על ידי ישראל וארה"ב, במיוחד לאור האיומים המפורשים של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון ישראל כץ. ההתפתחויות הקרובות יקבעו האם אסטרטגיית הנתק האיראנית תצליח להחזיק מעמד, או שמא הלחץ בשטח יוביל לשינוי נוסף במפת האיומים האזורית.
התרעות פיקוד העורף