בתי הספר החרדיים אמנם נכללים במסגרת הדגימה של פיז"ה, אבל הבנים החרדים מיוצגים בה באופן חלקי מאוד. במסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת על פיז"ה 2022 נמצא כי הבנים החרדים היו רק 3% מהמדגם בפועל לפני שקלול, לעומת 9% במסגרת הדגימה, בעיקר משום שרוב בתי הספר החרדיים לבנים סירבו לשתף פעולה. תיקונים סטטיסטיים נועדו לפצות על תת-הייצוג הזה, ולכן אי אפשר פשוט לחשב כיצד היה משתנה הממוצע הישראלי אילו כל הבנים החרדים היו נבחנים. אפשר פשוט לבדור את השאר.
הנתון שצריך להטריד את ישראל באמת הוא שההתרסקות של 2025 אינה מתרחשת בשוליים של מערכת החינוך אלא בליבה. הציון הישראלי בקריאה ירד בתוך שלוש שנים ב-38 נקודות, מ-474 ב-2022 ל-436 ב-2025. במתמטיקה נרשמה ירידה של 25 נקודות, ל-433, ובמדעים של 23 נקודות, ל-442. בכל שלושת התחומים אלה התוצאות הנמוכות ביותר שנמדדו בישראל בפיז"ה, והן נמוכות משמעותית מהתוצאות של 2012, 2015 ו-2018. ישראל נמצאת כעת מתחת לממוצע ה-OECD בכל שלושת התחומים.
. בקריאה מדובר ב-41% לעומת 31%, ובמדעים ב-40% לעומת 26%. שיעור המצטיינים נמוך אף הוא מממוצע המדינות המפותחות.
גם היחס של התלמידים עצמם ללמידה ולמערכת החינוך צריך להדליק נורה אדומה. לפי הדו"ח של הארגון: " רק 68% מהתלמידים בישראל הסכימו או הסכימו מאוד עם האמירה 'אני סקרן לגבי דברים רבים ושונים' , לעומת 73% בממוצע במדינות ה-OECD ... 37% מהתלמידים בישראל הסכימו או הסכימו מאוד עם האמירה 'בית הספר היה בזבוז זמן,' לעומת 24% בלבד בממוצע במדינות ה-OECD ." יותר ילדים לומדים במוסדות שבהם מנהלים אומרים שאין מספיק משאבים. יותר תלמידים מדווחים שהם הבריזו מהבית ספר.
אפשר כמובן לומר שחלק מהתמונה נובע מהמבנה יוצא הדופן של החברה הישראלית. תלמידים בבתי הספר הערביים נכללים במבחנים, והישגיהם נמוכים. אבל זה קרה משום שהחינוך דובר העברית נחלש מהר יותר. זהו שוויון מהסוג שמדינה אינה צריכה לשאוף אליו. ושום דבר מזה אינו מסביר את מה שקרה בין 2022 ל-2025, מפני שהקריסה החדה ביותר התרחשה במקום שבו התירוץ הזה אינו קיים: בחינוך הממלכתי דובר העברית.
גם בקצה העליון מתרחשת תופעה מדאיגה. הפערים בישראל אמנם הצטמצמו במידה מסוימת, אבל שוב, לא מפני שהחלשים השתפרו אלא מפני שהחזקים נחלשו. שיעור המצטיינים בקריאה – ברמה בינלאומית - ירד מ-11% ל-5%. וישראל עדיין נמנית עם המדינות שבהן הפערים בין התלמידים החזקים והחלשים הם מהגדולים ביותר בעולם – גם רע.
המלחמה היא חלק מההסבר (הקורונה לא – כי כולם עברו את זה) . אבל זה אינו תירוץ משכנע והמגמה קדמה לזה.
מה עושים?
דבר ראשון, בבירור, מדינה מודרנית אינה יכולה להמשיך לממן בתי ספר שאינם מעניקים לתלמידיהם לימודי ליבה משמעותיים במתמטיקה, אנגלית ומדעים. ככל שחלקה של החברה החרדית באוכלוסייה גדל, המחיר הכלכלי והחברתי של המצב הזה גדל איתו. לימודי ליבה אמיתיים צריכים להיות תנאי לקבלת מימון ציבורי, והעניין דחוף מכדי להמשיך להיות מטבע במשא ומתן קואליציוני.
אבל תוצאות פיז"ה 2025 מבהירות שזו לא הבעיה העיקרית.
מצב החירום מתחיל באנשים שהמערכת מצליחה להביא לכיתות. ישראל מצפה ממורים לבצע אחת העבודות החשובות והקשות ביותר בחברה, אבל במשך שנים לא הפכה את ההוראה למקצוע שמספיק אנשים מוכשרים יכולים לבנות בו חיים מקצועיים וכלכליים אטרקטיביים. לכך מצטרפים עומס, שחיקה ומעמד מקצועי שאינו תואם את האחריות.
ומעל כל זה נמצאת הפוליטיזציה הכרונית של החינוך הישראלי. שרי חינוך מתחלפים ומגיעים עם השקפות עולם, תוכניות דגל וסדרי עדיפויות משלהם, בעוד שמערכת חינוך זקוקה לתכנון של עשרות שנים. החינוך הופך שוב ושוב לזירת מאבק על זהות, דת, לאומיות ופוליטיקה, במקום שמטרות היסוד שלו יהיו יציבות מספיק כדי לשרוד את השר הבא ואת הממשלה הבאה.
הדבר נכון גם לגבי המקום שתופסים לימודי היהדות והמסורת. אלה מרכיבים חשובים ולגיטימיים בחינוך במדינה יהודית, וראוי שילדים ישראלים יכירו את התרבות, ההיסטוריה והמסורת שמתוכן צמחה המדינה. אבל שעות לימוד הן משאב מוגבל, ולכן השאלה היא גם של מינון ושל יעילות. כאשר היכולת לקרוא, לכתוב, לחשב ולהבין מדע מידרדרת במהירות, אי אפשר לנהל את תוכנית הלימודים כאילו אין מחיר לבחירות הללו.
ישראל זקוקה לכן למדיניות חינוך ארוכת טווח שחלקים מרכזיים ממנה יהיו מוגנים ככל האפשר מתחלופת ממשלות ושרים. צריך להגיע להסכמה לאומית רחבה על מה תלמיד ישראלי חייב לדעת בגיל 15, אילו מיומנויות מערכת החינוך מתחייבת להקנות לו, כמה המדינה מוכנה להשקיע כדי להביא אנשים מעולים לכיתות, ואיך מודדים אם כל זה אכן קורה. מערכת החינוך אינה יכולה להמציא את עצמה מחדש בכל פעם שמתחלף האדם שיושב בלשכת שר החינוך.
היתרון האיכותי של ישראל נובע בראש ובראשונה מאיכות האנשים שהיא מייצרת ומהיכולת שלהם לחשוב, להמציא, לחקור ולבנות. מן היתרון האיכותי הזה צמח במידה רבה היתרון הכלכלי והטכנולוגי של ישראל, וממנו צמח גם חלק מרכזי מן היתרון הצבאי שלה. מדינה קטנה עם אוכלוסייה קטנה אינה יכולה להתחרות לאורך זמן באמצעות מסה; היא מתחרה באמצעות איכות. אם מערכת החינוך מפסיקה לייצר את האיכות הזאת, אי אפשר להניח שהיתרון הכלכלי יישאר, ואם היתרון הכלכלי והטכנולוגי נשחק, גם היתרון הצבאי אינו נכס קבוע שהובטח לישראל לנצח.
וזה מתחבר לתמונה גדולה ומדאיגה עוד יותר. ישראל תלויה גם בבעלות ברית, בהשקעות זרות, בשיתוף פעולה מדעי וטכנולוגי, בלגיטימציה בינלאומית ובמעמדה כחלק מן העולם הדמוקרטי המפותח. ככל שהמדינה עוברת תהליך של הקצנה לאומנית, הדתה ופגיעה במוסדות הליברליים שלה, היא מסכנת גם את הנכסים האלה.
חברה שמאפשרת לפוליטיקה מגזרית לקבוע מה ילדים ילמדו, שמתקשה לשלם מספיק כדי למשוך אנשים מעולים להוראה, שמחליפה סדרי עדיפויות חינוכיים עם כל שר, ושמקדישה יותר ויותר אנרגיה למלחמות תרבות וזהות, פוגעת בתשתית שממנה צמח הנס הישראלי מלכתחילה. קואליציית הימין־דתיים הנוכחית אינה המקור לכל כשל במערכת החינוך הישראלית, שחלקם נבנו במשך עשרות שנים, אבל היא מעמיקה בדיוק את המגמות שישראל צריכה כעת להפוך: פוליטיזציה, מגזריות, הדתה והעדפת דרישות קואליציוניות על פני בניית מערכת חינוך מודרנית ואחידה ביכולות היסוד שהיא דורשת מכל ילד.
אלה אינם משברים נפרדים.
ישראל רגילה לחשוב על החינוך כעל בעיה דמוגרפית. אם רק נוציא מהמשוואה את החרדים, אומרים לעצמם רבים מהחילונים ובמעמד הביניים, ואם נפריד גם את מערכת החינוך הערבית, נגלה מאחוריהם את "ישראל האמיתית": מדינה משכילה, מערבית, טכנולוגית, שמערכת החינוך שלה אולי בינונית אבל בוודאי אינה קורסת.
תוצאות פיז"ה 2025 צריכות לשים קץ לאשליה הזאת. תוסיפו את זה לסיבות המצויינות מדוע נדרש שינוי באופן בהול.
התרעות פיקוד העורף