מי מלמד את הילדים שלנו לבחור? | יעל נכון הראל

בעוד כמה שבועות ייכנסו אזרחי ישראל אל מאחורי הפרגוד ויעשו פעולה קטנה, כמעט בנאלית: ייקחו פתק אחד מבין פתקים רבים ויכניסו אותו למעטפה. אנחנו קוראים לפעולה הזאת ״בחירה״.

אבל בחירה איננה מתחילה בקלפי. היא גם לא מתחילה בגיל 18. הרבה לפני שאדם נדרש לבחור מפלגה, הוא לומד - או לא לומד, איך לבחור. ובמובן הזה, מערכת הבחירות הנוכחית מניחה לפתחה של מערכת החינוך שתי שאלות: מה תלמידינו יודעים על דמוקרטיה, ועד כמה הם מתנסים בה ולומדים לבחור בתוכה.

האם לימדנו אותם לבחור? כי תפקידו של בית הספר אינו לספק לתלמיד את התשובה הנכונה לבחירה פוליטית. תפקידו לפתח בו את היכולת להגיע לתשובה משל עצמו. על המילים ״ובחרת בחיים״ כותב רש״י: ״אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים״. והוא ממשיל זאת לאדם שמראה לחברו חלק יפה בנחלתו ואומר לו: ״את זה בחר לך״.

ובתוך הפירוש העתיק הזה מסתתרת אולי אחת השאלות החינוכיות העכשוויות ביותר: מה פירושו של דבר להורות לאדם דרך, מבלי ללכת בה במקומו? המורה מראה, מכוון, פותח אפשרויות, מעניק ידע ומפגיש עם ערכים. אבל בסופו של דבר, היד הבוחרת צריכה להיות ידו של התלמיד.

מחנך אינו בוחר במקום תלמידיו. הוא מגדיל בהם את היכולת לבחור. אבל בחירה מתחילה הרבה לפני האפשרויות שמונחות בפנינו, בשאלה מי אנחנו כשאנחנו ניגשים אליה. ילד אינו מגיע אל הבחירה כדף חלק. הוא מגיע אליה עם הבית שממנו בא, עם השפה שבה גדל, עם המסורת, המשפחה, החברים, הזיכרונות והפחדים. עם הקבוצה שאליה הוא מבקש להשתייך ועם האדם שהוא מתחיל, לאט, להיות.

ובתוך כל אלה נשמעים קולות רבים, ולצדם, לפעמים כמעט בלחש, מתחיל להתגבש גם קולו שלו. אולי משום כך הקשר בין זהות לבחירה עמוק כל כך. כדי לדעת במה אני בוחר, אני צריך לדעת משהו על מי אני. מה חשוב לי. מה מפעיל אותי. מה אני מבקש לשמור ומה אני מוכן לשנות. איזה ערך מכריע אצלי כאשר שני ערכים שאני מאמין בהם מתנגשים.

וחינוך לבחירה מתחיל אולי דווקא שם: לא בניסיון להשתיק את הקולות שסביב הילד, אלא בללמד אותו לזהות אותם, ובתוכם לזהות גם את קולו שלו. האלגוריתם לומד מה משאיר אותנו מול המסך. הרשת מתגמלת את מה שמכעיס, מפחיד או מאשר את מה שכבר חשבנו. בתקופת בחירות כל זה נעשה רועש יותר. הסיסמאות מתקצרות. המחנות מתקשים. המורכבות הופכת למטרד. והמרחק בין ״אני חושב אחרת ממך״ לבין ״אתה לא משלנו״ עלול להצטמצם במהירות.

והילדים רואים. מערכת הבחירות נכנסת לכיתה גם אם איש לא פתח לה את הדלת. היא מגיעה מהבית, מהטלפון, מהטיקטוק, מקבוצת הווטסאפ, משיחה ששמעו במכונית. הרבה לפני שיש להם זכות בחירה, ילדים כבר לומדים משהו על האופן שבו מבוגרים בוחרים. לכן השאלה איננה אם הבחירות שייכות לכיתה. הן כבר שם.

אפשר להפוך אותה לעוד מקום שבו נאבקים על התשובה. ואפשר להפוך אותה למקום נדיר הרבה יותר: מקום שבו לומדים איך מגיעים לתשובה. לא איזו עמדה צריך לאמץ, אלא כיצד בונים עמדה שאפשר לעמוד מאחוריה. מה המקור שלי? מה אני יודע, ומה רק נדמה לי שאני יודע? האם אני מסוגל להקשיב לטיעון שמקומם אותי עד הסוף? מה יכול לגרום לי לשנות את דעתי?

כי למדנו לחשוב שעמדה חזקה היא עמדה שאינה זזה. שמי שמשנה את דעתו חלש, מתקפל או מפסיד. אבל היכולת לומר ״חשבתי כך, פגשתי מידע חדש, ועכשיו אני חושב אחרת״ אינה חולשה של המחשבה. היא אחת ההוכחות לכך שהתקיימה מחשבה.

וזהו שיעור בדמוקרטיה שלא נמצא רק בספר האזרחות. דמוקרטיה זקוקה לאנשים בעלי עמדות. אבל היא זקוקה לא פחות לאנשים שמסוגלים לחיות לצד עמדה אחרת; להחזיק בזהות ברורה בלי להפוך אותה לחומה; להתווכח בלי למחוק; להשתכנע בלי להתבייש; ולהפסיד בלי להסיק שמי שניצח חדל להיות חלק מאותה חברה.

את הדברים האלה אי אפשר ללמד רק באמצעות הסבר. צריך להתנסות  בהם. וכאן מתחילה שאלה לא נוחה הרבה יותר עבור בית הספר: כמה הזדמנויות אמיתיות יש לילד לבחור במהלך יום לימודים?