בשליחותי הראשונה כדיפלומט, נכחתי באירוע במכון מחקר בוושינגטון, שבו נשאל עו"ד יואל זינגר, שהיה הנושא והנותן מטעם ראש הממשלה יצחק רבין בהסכמי אוסלו, מה ההבדל בין דרישתו של רבין שלא תהיה התקדמות מדינית בלי שיובטח ביטחונם של הישראלים, לבין הדרישה הדומה שמציג בנימין נתניהו.
זינגר השיב במשל פשוט: הבן שלך מבקש את מפתחות המכונית, ואתה אומר לו שהוא יקבל אותם בתנאי שיכין את שיעורי הבית. רבין, הסביר זינגר, באמת רצה שהבן יכין את שיעורי הבית ואילו נתניהו מעוניין להציב מכשול כדי להימנע מלתת את המכונית. הנמשל היה ברור: רבין היה מוכן לסייע ביצירת התנאים שיאפשרו לפלסטינים לספק ביטחון לישראל ואילו נתניהו מתמחה בהצבת דרישות כתנאי להתקדמות, אך אינו מעוניין לסייע ביצירת התנאים שיאפשרו את מילוין.
במילים אחרות: אצל רבין הביטחון היה תנאי להתקדמות. אצל נתניהו הוא הפך לתירוץ לאי־התקדמות. מאז ראיתי אין סוף דוגמאות לשיטה של נתניהו להכשיל כל התקדמות מדינית.
שנים לאחר מכן קראתי בטורו השבועי של נחום ברנע ראיון עם דן מרידור, לאחר שנכשל בפריימריז בליכוד. ברנע שאל אותו מדוע נכשל. מרידור סיפר שבביקוריו בסניפי הליכוד האשימו אותו בכך שהוא תומך בפתרון שתי המדינות. הוא השיב להם שזו גם עמדתו של נתניהו, כפי שהצהיר בנאום בר־אילן. התשובה שקיבל הייתה מדהימה בפשטותה: "אבל אתה באמת מתכוון לזה."
השבוע שמעתי תדרוך של קולגות לשעבר במשרד החוץ. הם נשאלו מהו החזון של ישראל בנושא הפלסטיני. התשובה הייתה שישראל קיבלה את תוכנית 20 הנקודות של הנשיא טראמפ, הכוללת גם אופק מדיני לפלסטינים. אבל הבעיה לממש את ההתחייבות היא אצל הפלסטינים שלא מפרקים את חמאס מנשקו.
כידוע הסכמה על תוכנית אינה מספיקה. צריך גם לאפשר ליישם אותה. כאן מתגלה הפער שבין ההסברה לבין המציאות. ישראל יכולה לומר לעולם שהיא מקבלת תוכנית הכוללת אופק מדיני לפלסטינים, ובמקביל לפעול כך שהאופק הזה יישאר תמיד רחוק. כפי שכבר הבין ניקולאי מלדנוב, המבחן האמיתי אינו הנוסח שעליו חתמו הצדדים, אלא מה שקורה לאחר מכן בשטח.
הדרישה של ישראל שחמאס ייכנע וימסור את נשקו לפני כל צעד אחר, ובה בעת ישראל ממשיכה בהרג יומיומי של אנשי חמאס וכתוצאה מכך גם אזרחים רבים ובחימוש מיליציות שמכשילות כל אפשרות כזו, משמעותה בפועל הוא הנצחת שלטון החמאס והכשלת התוכנית. זו המדיניות האמיתית של נתניהו ומפלגות הימין, שלמרבה הפלצות לא השתנתה גם לאחר 7.10 לפיה "חמאס הוא נכס". נכס בר קיימא, לשימושו של נתניהו כמחסום בפני כל התקדמות מדינית.
דפוס דומה ראינו גם ביחס להסכמים שישראל עצמה אישרה עם לבנון. דרישה שחיזבאללה יפורק מנשקו לפני כל התקדמות עומדת בניגוד מוחלט לניסיון המוכח בדיפלומטיה הבינלאומית לפירוק ארגוני טרור וכך מצדיקה את הישארות צה"ל בלבנון. ההסכמה הישראלית ניתנת רק לאחר שהיא מוודאת שקיימות ״גלולות רעל״ שימנעו את יישומה. זו השיטה.
במקביל, נתניהו וסביבתו ממשיכים להתנהל באופן שמסכן את היציבות בגדה המערבית כאשר אינם מונעים את הטרור היהודי. כאשר ההתלקחות, שהממשלה מייחלת לה ודוחפת אליה בכל כוחה, תגיע גם מהצד הפלסטיני, אפשר יהיה לטעון שאצלנו מדובר ב״קומץ פורעים״ ולהציג את התגובה כהוכחה לכך ש"אין פרטנר" ושאי אפשר לסמוך על הפלסטינים.
כך נוצר מעגל קסמים: המדיניות מכוונת להכשיל כל התקדמות ומייצרת את חוסר האמון, חוסר האמון משמש להצדקת המדיניות, והכישלון של התהליך מוכיח לכאורה שהמדיניות הייתה נכונה מלכתחילה.
זו אסטרטגיית ההסברה, שבמשך שנים מספק נתניהו לדיפלומטיה הישראלית: אנחנו רוצים הסכם, אבל אין פרטנר. אלא שהפרטנר חייב תמיד להיכשל במבחן הבא וחוזר חלילה, ללא מוצא מהלופ וללא תוחלת מדינית.
כאשר אש"ף הכיר בישראל וקבע שהוא מסתפק במדינה בגבולות 67, הטענה הייתה שהפלסטינים אינם נלחמים מספיק בטרור. כאשר הרשות הפלסטינית פעלה בשיתוף פעולה עם ישראל נגד חמאס, נטען שהיא למעשה אינה שונה מחמאס, בין היתר בגלל מדיניות התשלומים למשפחות אסירים - בעוד ישראל עצמה אפשרה במשך שנים הזרמת כספים לחמאס. ואין כל ספק שאם סוגיית התשלומים תיפתר, יגיע מבחן חדש: ספרי הלימוד. ואם גם ספרי הלימוד ישתנו, יימצא מבחן נוסף. תמיד יהיה עוד תנאי, עוד הסתייגות, עוד סיבה מדוע "זה לא הזמן". כך אפשר לנהל משא ומתן לעולמי עד - מבלי להגיע אף פעם להסכם, וגם יהיה הסכם – תמיד תימצא הדרך להימנע מלמלאו. את אבדן האמינות, אבדן הלגיטימציה ואבדן כל דרך מדינית קבילה - איש בממשלה הזו אינו סופר.
וזה גם מסביר מדוע הוויכוח על עצם המילה "מדינה פלסטינית" הפך בישראל למעין מבחן נאמנות. בסוף השבוע האשים מומחה ההסברה בן דרור ימיני את גדי איזנקוט בכך שאינו אומר שהוא תומך במדינה פלסטינית, לא משום שזו הדרך להציל את ישראל מקטסטרופה דו־לאומית, אלא משום שהדבר נחוץ משיקולי הסברה: כלומר עדיף שהפלסטינים יהיו אלה שיסרבו למדינה, כך שלא ישראל תואשם בכישלון.
זהו בדיוק ההיפוך המסוכן. במקום שההסברה תשרת את המדיניות, המדיניות הופכת לכלי של ההסברה. במקום לשאול כיצד נוכל להגיע להסדר שיבטיח את ביטחונה ועתידה של ישראל, שואלים כיצד נוכל להגיע למצב שבו הצד השני ייראה אשם יותר מאיתנו. אבל מדינה אינה יכולה לבסס את עתידה על הצלחה בהסברה, מה גם שאיש בעולם, מלבד חלקים בציבור הישראלי ובממשל טראמפ אינו קונה עוד את הטריקים השקופים הללו.
השאלה הגדולה היא מדוע הציבור הישראלי, וגם ממשל טראמפ, ממשיכים לקבל את הסיפור הזה. הרי הדפוס חוזר על עצמו כבר עשרות שנים. בכל פעם שנפתחת אפשרות להתקדמות, מופיע תנאי חדש. בכל פעם שהצד הפלסטיני עומד בחלק מהתנאים, רף הדרישות עולה. והאירוניה הגדולה עוד לפנינו: אם יגיע יום שבו טראמפ יחליט לכפות על נתניהו להתקדם, נתניהו ייאלץ להתקדם ויחפש תירוץ חדש. ואז יסבירו לנו בערוץ 14 שזו בדיוק הייתה תוכניתו כל הזמן.
אולי הגיע הזמן להפסיק לשאול אם יש פרטנר ולשאול שאלה אחרת: האם ישראל מוכנה להיות פרטנר?
כי פרטנר אינו מוצר מוגמר שמחכים למצוא. הוא תוצאה של מדיניות. אם ישראל רוצה הנהגה פלסטינית מתונה, לגיטימית ובעלת יכולת למשול - עליה לסייע ביצירת התנאים לכך. אם היא רוצה ביטחון, עליה ליצור מסגרת מדינית שתאפשר לפלסטינים להיות שותפים באספקתו. ואם היא מקבלת תוכנית הכוללת אופק מדיני - עליה לפעול כדי שהאופק הזה לא יישאר בגדר הבטחה.
והגיע הזמן להפסיק לשחק את המשחק הזה. כל מי שרוצה כאן עתיד טוב יותר צריך לחשוף את שקרי נתניהו, למרות שהם מספקים רציונליזציה שכולנו כל כך משוועים להאמין בה, שהבעיה אינה אצלנו.
כי לאחר כל הטריקים והשטיקים נותרת אמת פשוטה: פתרון הבעיה עם הפלסטינים הוא בנפשה של ישראל וכל עוד ישראל בורחת מפתרונו, מכשילה כל התקדמות ומחפשת את מי להאשים, חוץ מאת עצמה כמובן, לא נגיע לביטחון, לא נגיע לשלום ולא נהיה מדינה יהודית ודמוקרטית.