טראמפ לא צריך לתת לנתניהו את העימות שהוא רוצה | גרשון בסקין

בוושינגטון מתנהל כעת חישוב פוליטי־אסטרטגי חשוב סביב ישראל, הבחירות הקרובות ותוכנית השלום של הנשיא דונלד טראמפ לעזה.

ככל הנראה, טראמפ ו"מועצת השלום" הגיעו למסקנה שעימות פומבי עם בנימין נתניהו לפני הבחירות עלול דווקא לחזק אותו. נתניהו יהפוך מיד לחץ אמריקאי לנכס אלקטורלי: רק אני, הוא יאמר לציבור, מסוגל לעמוד מול כולם     -  אירופה, מדינות ערב, הקהילה הבינלאומית ואפילו דונלד טראמפ.

יש היגיון בכך שלא מעניקים לנתניהו את המתנה הזאת.

זה גם מסביר מדוע וושינגטון אינה דוחפת כעת ליישום מלא של מפת הדרכים בת 15 הסעיפים לעזה, שאושרה ב־30 ביולי כמנגנון הביצוע של תוכנית טראמפ.

מפת הדרכים הזאת חשובה משום שהיא אינה עוד הסכם להפסקת אש. היא משרטטת מעבר מסודר מן המציאות הקיימת למציאות אחרת: פירוז חמאס ושאר הארגונים החמושים תחת העיקרון "רשות אחת, נשק אחד, חוק אחד"; נסיגה ישראלית מלאה מעזה בשלבים; העברת הסמכות האזרחית לוועדה הלאומית הפלסטינית לניהול עזה; פריסת כוח ייצוב בינלאומי; הקמת משטרה פלסטינית חדשה; ושיקום רחב היקף תחת ניהול פלסטיני. היא גם מחברת בין ההסדרים בעזה לבין מסלול מדיני של הגדרה עצמית ומדינה פלסטינית.

כלומר, זו אמורה להיות חלופה גם לשלטון חמאס וגם לשליטה צבאית ישראלית קבועה בעזה.

החישוב האמריקאי הוא שהדחיפה הסופית ליישום התוכנית יכולה להמתין עד לאחר הבחירות בישראל, כדי לא לאפשר לנתניהו להפוך התנגדות לטראמפ לנושא מרכזי בקמפיין.

זה אולי חכם פוליטית. אבל יש הבדל מסוכן בין הימנעות מעימות עם נתניהו לבין מתן אפשרות לנתניהו ולשותפיו לקבוע כבר עכשיו את המציאות שתתקיים ביום שאחרי הבחירות.

הזירה המסוכנת ביותר כיום היא הגדה המערבית.

הישרדותו הפוליטית של נתניהו תלויה יותר ויותר בכוחות הקיצוניים ביותר בקואליציה שלו. מטרתם אינה מסתכמת בהשארתו בשלטון. הם מבקשים לחסל בפועל את האפשרות למדינה פלסטינית באמצעות עובדות בלתי הפיכות בשטח: הרחבת השליטה הישראלית, האצת ההתנחלויות, דחיקת קהילות פלסטיניות מאזורים רחבים, דיבור ותכנון גלוי על טרנספר וטיהור אתני, והפיכת כל הפרדה טריטוריאלית עתידית לכמעט בלתי אפשרית.

הסכנה היא שהגדה תהפוך לזירה שבה תוצת המערכה האזורית הבאה.

לכן ביקורו של שגריר ארה"ב מייק האקבי בתורמוס עיא היה כה חשוב. מדובר ביישוב עם אוכלוסייה גדולה של פלסטינים בעלי אזרחות אמריקאית, שסבל שוב ושוב מהתקפות מתנחלים. האקבי, המזוהה לאורך שנים עם תמיכה עמוקה בישראל ואף בהתיישבות, הגדיר את מבצעי האלימות כטרוריסטים וקרא להעמידם לדין.

אסור שזה יישאר אירוע חד־פעמי. זו צריכה להיות תחילתה של מדיניות אמריקאית ברורה עד הבחירות.

טראמפ אינו זקוק לעימות פומבי עם נתניהו. הוא זקוק ליכולת למנוע ממנו ומשותפיו הקיצוניים ליצור עובדות שיהיה קשה או בלתי אפשרי להפוך לאחר הבחירות.

הצעד הראשון צריך להיות קביעת קווים אדומים פרטיים, ברורים ואמינים.

טראמפ צריך לומר לנתניהו ישירות שוושינגטון לא תקבל הסלמה יזומה בגדה שנועדה להצית תגובה פלסטינית, עקירה בכפייה של קהילות, צעדים משמעותיים לעבר סיפוח, או אלימות מאורגנת של מתנחלים כחלק מאסטרטגיית פרובוקציה.

אין צורך במסיבת עיתונאים. להפך.

נתניהו לא יכול לנהל קמפיין נגד לחץ שטראמפ אינו ממחיז בפומבי. אבל הוא חייב להבין שהקווים האדומים אמיתיים ושלהפרתם יהיה מחיר.

במקביל, וושינגטון צריכה להרחיב את נוכחותה בשטח. האקבי ובכירי השגרירות צריכים לבקר באופן קבוע בקהילות פלסטיניות המאוימות באלימות, במיוחד במקומות שבהם חיים אזרחים אמריקאים.

המסר צריך להיות פשוט: טרור הוא טרור, בין אם מבצעיו פלסטינים ובין אם יהודים. ובעלות ברית מצופות לאכוף את החוק.

עד לאחר הבחירות, ארה"ב צריכה למקד את הצעדים במבצעי האלימות ולא בישראל כמדינה. מי שמארגנים או מבצעים התקפות חמורות צריכים להתמודד עם הגבלות ויזה וסנקציות כלכליות. ארגונים שמממנים אלימות שיטתית צריכים להיחקר ולשאת בתוצאות.

המסר אינו צריך להיות "טראמפ מעניש את ישראל", אלא "אמריקה פועלת נגד טרוריסטים ומי שמממנים אותם".

במקביל, דחיית היישום המלא של מפת הדרכים לעזה אינה יכולה להפוך להקפאה.

זו תהיה טעות קשה.

כל חודש של קיפאון מחזק את חמאס, מחליש את החלופה הפלסטינית ומשכנע פלסטינים וממשלות ערביות שההבטחות לממשל חדש ולשיקום הן חסרות תוכן.

לכן על "מועצת השלום" לנצל את התקופה שלפני הבחירות כדי להשלים כל מה שאפשר בלי לייצר עימות פומבי עם נתניהו.

הממשל הפלסטיני הטכנוקרטי צריך להיות מוכן לקבל אחריות. המשטרה הפלסטינית צריכה להיות מאומנת ומצוידת. כוח הייצוב הבינלאומי צריך להיות מוכן לפריסה. ההסדרים למעברים, לסיוע הומניטרי, לתשתיות, לשירותים ציבוריים, למימון השיקום, לפירוק הנשק ולהעברת הסמכויות צריכים להיות סגורים. גם מפות הנסיגה הישראלית צריכות להיות מוכנות מראש.

אסור שאחרי הבחירות ייפתחו עוד שישה חודשים של ועדות, תיאומים ומשא ומתן.

עוד לפני יום הבחירות צריכה להיות תוכנית ליום הראשון, ליום ה־30, ליום ה־60 וליום ה־90.

ובמקומות שבהם אפשר להתחיל מוקדם יותר ביישום מוגבל  -  צריך לעשות זאת.

הסדר פשוט: חמאס מתחיל להעביר נשק לגוף המוסכם; ישראל נסוגה מאזור מוגדר; כוח הייצוב הבינלאומי נכנס; אחריו המשטרה והממשל האזרחי הפלסטיני; ואז מתחיל השיקום.

אפילו אזור אחד שבו המודל הזה יעבוד ימחיש עובדה קריטית: קיימת חלופה גם לשליטה צבאית ישראלית קבועה וגם לשלטון חמאס.

טראמפ צריך גם לבנות מנגנון אזורי לבלימת הסלמה. למצרים, ירדן, סוריה, לבנון, סעודיה, איחוד האמירויות, קטאר וטורקיה יש מנופי השפעה שונים. עד הבחירות בישראל, כולן צריכות להיות מתואמות סביב מטרה אחת: שאף אחד לא יצית חזית נוספת.

המטרה בתקופה הזאת אינה לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני כולו. היא למנוע ממישהו לחסל את האפשרות לפתור אותו.

גם טראמפ עצמו צריך להימנע מהפיתוי לעימות ישיר עם נתניהו.

בלי עלבונות, בלי אולטימטומים פומביים ובלי ויכוח יומיומי על הפוליטיקה הישראלית.

במקום זאת, עליו לדבר על המטרות שלו: סיום מלחמות, הבסת הטרור, הגנה על ישראל, מניעת הסלמה אזורית, שיקום עזה ויצירת אופק מדיני לפלסטינים.

נתניהו היה רוצה מאוד לנהל קמפיין כמנהיג הישראלי שעמד מול טראמפ.

טראמפ צריך לסרב לשחק את התפקיד הזה.

העיקרון האסטרטגי פשוט:

לא להפעיל על נתניהו לחץ פומבי באופן שעלול לסייע לו בבחירות  -  אבל גם לא לאפשר לו לנצל את התקופה שלפניהן כדי להרוס את תוכנית השלום של טראמפ.

ארה"ב אינה צריכה לבחור את ראש הממשלה הבא של ישראל. הישראלים צריכים לעשות זאת.

אבל נייטרליות בבחירות אינה פסיביות אסטרטגית. היא אינה מחייבת את וושינגטון להשלים עם טרור מתנחלים, עקירת פלסטינים, סיפוח או התלקחות בגדה שניתן למנוע.

טראמפ יכול לדחות את הדחיפה הסופית ליישום התוכנית עד לאחר הבחירות.

מה שהוא אינו יכול להרשות לעצמו הוא לגלות בבוקר שאחרי שהישראלים יצביעו שהמציאות בשטח כבר שינתה את כללי המשחק  -  ושלא נותרה עוד קרקע שעליה אפשר ליישם את תוכניתו.