הפער בין המילים למעשים
התגובה מציפה את המתח המובנה בתוך המערכת האמריקאית: מחד, עמדת השגריר עם נטייה אישית לרכך זעזועים, לשמור על ערוצים פתוחים ו"ללטף את גבו של ארדואן" כדי למנוע פיצוץ דיפלומטי. מאידך, עמדת הממשל וזרועות האכיפה שמבינים היטב כי התשתית הטורקית משרתת את איראן, חמאס וחיזבאללה היא אינה תאונה רגולטורית, אלא מדיניות מודעת של משטר המבקש לבסס הגמוניה גיאופוליטית ולגזור רווחים כלכליים.
מצרים: אזהרה ישירה ללב הליבה הפיננסי
הסרת המסיכות
הטיעון הממלכתי הכלכלי-טכנוקרטי יתעקש כי וושינגטון אינה תוקפת את אנקרה או קהיר במישור המדיני, אלא בסך הכל מבצעת "ניקוי אורוות" כירורגי נגד רגולציה רופפת או פרצות במערכת הבנקאית שלהן. אלא שבחינה של זהות המוסדות שנפגעו והאופן שבו ארה"ב בחרה לפעול דווקא מעיד על עומק מדיני.
כשמדובר בטורקיה ובמצרים, בעיתוי הנוכחי הן אינן עומדות בפני עצמן אלא משתייכות לגוש הסדר האזורי הישן שמנסה לתקוע מקלות בגלגליה של ארה"ב במימוש חזונה לסדר אזורי חדש. תחת ההקשר הזה, אפשר כבר להתחיל לזהות אמירה מערכתית משמעותית מכיוונה של ארה"ב, וזאת בעיתוי במלחמה שבו היא מתקרבת לצורך להכריע ולבסס סדר חדש, בכל הזירות.