כל הלילה נדדה שנתי. ובמקום להפחית כמה מעלות במזגן, להתעטף בשמיכה ולעצום שוב את העיניים, בחרתי להתעורר, ללכת לבדוק שגפן ישנה במיטתה בנינוחות, שלתקווה הפודלית שלנו יש מספיק מים בקערה ואם אני כבר ליד המטבח, לקחתי לי פררו רושה מזר השוקולדים הגדול ששלח אליי הגרוש שלי, לאות תודה על זה שטיפלתי בו חודשיים. הפררו הזה פתח לי את התיאבון, אז לקחתי עוד אחד, והנה מנה גדושה של סוכר, שתגביר עוד יותר את הערנות שלי.
אני זוכרת את החלון הקטן שמעל המיטה, הוא השקיף לחצר הבית, שבו הייתה גינת ירק קטנה שטיפחה אמי. בתי נרדמה מיד, בפיג'מה רכה, מחויכת ושלווה. וגם יתומה לא הייתי שם, כי שלושה צעדים מחדר ילדותי ומבתי, עמדה אמי, במלוא הדרה, הקישה בכף של רסק על הסיר וריח בצל מטוגן התפשט בבית. ברקע בקעה מהרדיו המנגינה האלמותית, הפתיחה של "אגן הים התיכון" (בבית שמעו גם חוה אלברשטיין, רבקה זהר, יהורם גאון, אבל לצלילם הבישולים לא צלחו), ואמי חייכה אליי ושאלה "נרדמה?".
"נרדמה". חייכתי והתיישבתי על הספה עם הבד הלא נעים, שעברה בירושה מסבתי לדודתי המועדפת יותר, ולבסוף, לאמי. עד כאן זה לא נשמע כמו סיוט אלא שרשרת דורות יפה ואווירת שישי ארצישראלית כזו, נכון? אבל מתישהו הכל הפך רע יותר, הבצל של אמי, שהייתה אשפית בבישול, נשרף, והיא ביקשה ממני לפתוח חלון, ופתחתי, ושוב ראיתי את החצר שהקיפה את הבית, אבל בערוגת הגינה לא היו עגבניות שרי וחסות, כי כולן נמעכו תחת רגליה של אישה שלא הכרתי. היא עמדה שם, כמו חיכתה שאפתח את החלון והביטה ישר אל תוך אישוניי. מי יודע כמה זמן עמדה שם וחיכתה? נבהלתי.
מאחוריה עמד גדי, כן, גדי, בנו של התיש, אם אני זוכרת נכון את "חד גדיא" ולא טועה. הוא נראה מאיים, אימתני וגדול. "הוא שלך?", שאלתי, אבל היא לא ענתה, אלא המשיכה לבהות בי. הגדי התחיל לפלוש ישר אל תוך החצר שלנו, והתקדם לחלון המערבי, שמעברו השני ישנה בתי.
הגפתי מהר את התריסים וצעקתי לאמי "יש פה אישה, מי זאת? נכנס לנו גדי לחצר". אבל אמי ניסתה להשתלט על האש היוקדת ששרפה את הבצלים ואת הרסק ואיימה לשרוף גם את המטבח, ולא הקשיבה לי. רצתי אל חדרה של בתי, היא זזה במיטה באי־נוחות. הבטתי על הדלת המובילה אל החצר, ראיתי אותה פתוחה ואת הגדי נמלט ממנה, ושנייה אחרי כן מציץ שוב, לראות אם שווה לו לחזור. נעלתי אותה מיד. נשאתי את בתי בידיי וצעקה נפלטה לי, כל פניה היו שרוטות, שריטות לא נוראיות, אבל מדממות ומפחידות.
משה לא ויתר עליו, גם כשהרס לו את השיירה, גם כשלא הקשיב להנהגתו, גם כשהלך ממנו ומרד. הוא רץ אחריו, לא הניח לו, וכשראה את מצוקתו וצימאונו, חיכה שיסיים לשתות, הרים אותו ונשא אותו על כתפיו חזרה אל הצאן.
אולי הסיוט הזה הגיע כי הטלוויזיה עבדה קצת יותר מדי, כי אנחנו שוב בימי בחירות והעם הזה משווע להנהגה בעלת מידת רחמים מספקת. ואולי הוא הגיע פשוט כי אחרי יולי ואוגוסט שלמים שבהם הייתי אמא ואחות וגרושה ושומרת הסף, חיפשתי גם אני מנהיג. מישהו בעל מידת רחמים לשכון בצילו, לשמוט אצלו את הראש ולנוח. ומכולם, ביקשתי רק את אמי.
התרעות פיקוד העורף