נסו להיזכר בוויכוח הפוליטי האחרון שלכם. לא בדיון מנומס שבו שני אנשים החליפו טיעונים, אלא ברגע שבו הדופק עלה, הלסת התכווצה, הקול נעשה חזק יותר ובשלב מסוים כבר לא באמת הקשבתם. הייתם עסוקים בהתגוננות.
אנחנו רגילים לחשוב שהקיטוב בחברה הישראלית הוא בעיקר ויכוח על עובדות, ערכים ואידיאולוגיה. אבל הוא גם תהליך גופני. כשהעמדה הפוליטית שלנו נעשית חלק מהזהות, התקפה עליה עלולה להיחוות לא רק כמחלוקת רעיונית אלא כאיום על השייכות שלנו, על הערכים שלנו ועל מי שאנחנו. במצב כזה מערכת העצבים נערכת להגנה, החשיבה נעשית נוקשה יותר והיכולת להקשיב למידע שסותר אותנו מצטמצמת.
זו אחת הסיבות לכך שעובדות לבדן כמעט אף פעם אינן מספיקות כדי לשנות עמדה פוליטית. אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו בוחנים מידע ואז מגבשים דעה. בפועל, לעיתים קרובות אנחנו כבר שייכים למחנה, כבר מחזיקים בסיפור על עצמנו ועל העולם, ורק אחר כך מסדרים בתוכו את העובדות.
לכולנו יש צורך עמוק בשייכות. אנחנו רוצים לדעת מי "אנחנו". אלא שככל שהזהות שלי תלויה יותר במחנה שאליו אני משתייך, כך גם "הם" נעשים חשובים יותר להגדרה שלי. מכאן נוצרת מה שאני מכנה "זהות אנטי", זהות שמוגדרת פחות על ידי הערכים שאני מבקש לקדם ויותר על ידי מי שאני מתנגד לו. אני לא רק בעד המחנה שלי, אני זקוק למחנה שמנגד כדי לדעת מי אני.
וכאן נכנסים הכעס והפחד. בספרי "המדריך לחיים עם עמוד שדרה: זהות ומשמעות בזמנים משתנים" הקדשתי תת פרק למה שאני מכנה "מכורים לרגשות". כתבתי שם: "הכעס הוא הסם שלך. הפחד הוא הסם שלך". איני מתכוון שכעס הוא סם במובן הרפואי, אלא שמצבים רגשיים חוזרים מלווים שוב ושוב בתגובות ביוכימיות של הגוף, והם יכולים להפוך למוכרים כל כך עד שאנו שבים אליהם כמעט אוטומטית. אם הזהות שלנו בנויה במשך שנים סביב איום, עלבון וכעס, גם הגוף לומד את הדפוס הזה.
הפוליטיקה יודעת לעבוד בדיוק על המקום הזה. מנהיג אינו צריך להמציא את הפצע של הציבור. די בכך שיזהה אותו, ייתן לו שם, יחזור אליו שוב ושוב ויצביע על מי שאשם בו. פחד מאובדן, תחושת קיפוח, בגידה או מחיקה הם חומרים פוליטיים חזקים, מפני שהם פונים לא רק לדעה שלנו אלא לתחושת הביטחון והשייכות שלנו. ככל שהאדם מרגיש שהזהות שלו מאוימת, כך גדלה המשיכה למי שמבטיח להגן עליה.
בישראל של השנים האחרונות המנגנון הזה בולט במיוחד. כמעט כל אירוע נשאב במהירות אל החלוקה למחנות. גם כאב אישי או חוויה אנושית מקבלים מיד תווית פוליטית. אנשים חוששים לפעמים לומר מה הם מרגישים, מפני שהם יודעים שהרגש שלהם יוכנס מיד לקופסה של "ימין" או "שמאל". בספר אני כותב שלספר את הסיפור שלנו אינו בהכרח לנקוט עמדה. לפעמים זו הדרך היחידה לחזור ולראות זה את זה כבני אדם לפני שאנחנו רואים זה את זה כנציגי מחנה.
איך יוצאים מזה? לא באמצעות ויתור על דעות, ולא באמצעות טשטוש מחלוקות אמיתיות. עמוד שדרה בריא אינו עמוד שדרה קשיח. הוא יציב מספיק כדי להחזיק אותנו וגמיש מספיק כדי לאפשר תנועה. כך גם זהות בריאה.
אפשר להחזיק בעמדה פוליטית נחרצת בלי להפוך אותה לכל מה שאנחנו. אפשר לפגוש אדם שחושב אחרת בלי שהקיום שלו יאיים על הקיום שלנו. ובעיקר, אפשר ללמוד לזהות את הרגע שבו הוויכוח מפסיק להיות דיון ומתחיל להיות תגובת הגנה.
באותו רגע כדאי לשים לב לגוף. לנשימה שנעשתה קצרה, ללסת שהתכווצה, לכתפיים שעלו. ואז לשאול שאלה פשוטה: על מה אני מגן עכשיו, על ערך שאני מאמין בו, או על זהות שאני מפחד לאבד?
החברה הישראלית אינה זקוקה לפחות עמוד שדרה. היא זקוקה לעמוד שדרה גמיש יותר, כזה שמאפשר לנו לעמוד על הערכים שלנו בלי להפוך כל מי שעומד מולנו לאויב. הדרך החוצה מהקיטוב אינה למחוק את ההבדלים בינינו, אלא להפסיק לבנות את הזהות שלנו מתוך ההתנגדות לאחר.
התרעות פיקוד העורף