במבט שטחי זה נראה כמו עוד שתי רשימות קטנות שיישרפו מתחת לאחוז החסימה. אבל הסיפור האמיתי הוא לא מספר המנדטים שלהן אלא משבר הייצוג שהן חושפות: הפער ההולך וגדל בין המגזר החרדי לבין העסקונה החרדית המדברת בשמה.
במשך עשרות שנים התבססה הפוליטיקה החרדית על מודל של תיווך. הרבנים קובעים, העסקנים מתווכים - והציבור מצביע. המודל הזה עבד כל עוד התקיימה התאמה סבירה בין אורח החיים של הציבור לבין האינטרסים של המנגנון המפלגתי. אלא שהחברה החרדית השתנתה. יש בה יותר עובדים, יותר בעלי מקצוע, יותר אקדמאים, יותר נשים משכילות, ויותר צעירים שמבקשים להישאר חרדים ובו בזמן להשתלב במדינה. כאשר המפלגות הוותיקות ממשיכות להתנהל כאילו הציבור הזה אינו קיים, נוצרת בהכרח אלטרנטיבה.
המחיר של העלאת אחוז החסימה בישראל לארבעה מנדטים הוא חניקת תהליכים קריטיים של שינוי חברתי בחברה החרדית. כי בישראל, שהיא כולה אזור בחירה אחד וחברה מפוצלת מאוד, לאחוז חסימה גבוה יש מחיר ייצוגי כבד. הוא מונע מקבוצות חדשות להיכנס בהדרגה לפרלמנט, מאלץ אותן לחיבורים מלאכותיים, ובעיקר מעניק יתרון עצום למפלגות ממוסדות שכבר מחזיקות במנגנון.
אפשר כמובן לטעון שאחוז חסימה נמוך יותר יגדיל את הפיצול ויקשה על המשילות. אבל גם לדמוקרטיה יש מחיר כאשר היא מגינה יותר מדי על המפלגות הקיימות מפני תחרות חדשה. לפעמים רשימה קטנה אינה תקלה במערכת; היא הסימן הראשון לכך שהמערכת עצמה כבר אינה מייצגת את החברה.
אפשר להניח ש"הציבור החרדי" ואח"י לא יעברו את אחוז החסימה. סביר להניח שהן ישרפו עשרות אלפי קולות. אבל אם זה יקרה, אסור לטעות בפירוש התוצאה. כי הקולות האלה לא נשרפו משום שאין להם מה לומר; אלא שהם נשרפו משום שהמערכת אינה יודעת עדיין לתת להם בית.
השבר החרדי האמיתי איננו בין חרדים לחילונים. הוא בין חברה חרדית שמשתנה במהירות לבין הנהגה חרדית שמתעקשת להישאר במקום.
התרעות פיקוד העורף