אבטחה מצילה חיים, אבל היא לא יכולה להיות העתיד של הקיום היהודי | רויטל יכין קרקובסקי

לקראת ראש השנה ויום הכיפורים הקהילות היהודיות נערכות לא רק לתפילות ולתקיעת השופר, אלא גם לאפשרות שמישהו ינסה לפגוע ביהודים בדרכם לבית הכנסת או בתוכו. שערים ייסגרו, מחסומים יוצבו ושוטרים יעמדו בכניסות לבתי הכנסת. נתונים חדשים של הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה מראים כי בשנת 2025 הקהילה היהודית בארצות הברית הוציאה למעלה ממיליארד דולר (!) בשנה על אבטחת כ־4,500 בתי כנסת, בתי ספר, מרכזים קהילתיים ומחנות קיץ. זו עלייה של 33% לעומת 2024.

מיליארד דולר. איזה עוד מיעוט בעולם הדמוקרטי נדרש לשלם מחיר כזה כדי שילד יוכל להיכנס לבית הספר או שאדם יוכל להתפלל? אין להאשים את הקהילות שהן משקיעות במיגון. כשהאיום ממשי, המאבטח והשוטר מצילים חיים. השאלה היא מדוע מדינות במערב משלימות עם מציאות שכזאת.

התמונה דומה בבריטניה. לאחר הפיגוע הקטלני בבית הכנסת היטון פארק במנצ׳סטר ביום הכיפורים 2025, ולקראת חגי תשרי, כינס ראש הממשלה אנדי ברנהם בשבוע שעבר את הנהגת הקהילה היהודית ואת מתאמי מערכת הביטחון. שוב עמדו במרכז הדיון השוטרים, המאבטחים והמחסומים שיגנו על בתי הכנסת.

טוב שהממשלות נערכות. זו חובתן. אבל אסור לטעות: אבטחה איננה מאבק באנטישמיות, אלא הגנה מפני תוצאותיה. מאבטח יכול לעצור מפגע אלים; הוא אינו יכול לעצור חברה שמתרגלת לשנאת יהודים. מצלמה יכולה לתעד פשע שנאה; היא לא יכולה למנוע את האקלים שבתוכו הוא צומח. אבטחה היא פלסטר הכרחי; הסכנה היא שהעולם יראה בו פתרון.

המחיר העמוק יותר הוא הפחד. ילדים יהודים לומדים שמאבטח בכניסה לבית הספר הוא חלק טבעי משיגרת הבוקר שלהם, שזהותם דורשת הגנה ושלפעמים בטוח יותר להסתיר אותה. מבוגרים נאלצים להתלבט אם ללכת לבית הכנסת, לענוד מגן דוד ברחוב או לשלוח ילד לבית ספר יהודי או ציבורי. זהו אחד ההישגים המסוכנים של האנטישמיות: לצמצם תרבות, זהות וחיים יהודיים גם בלי לירות ירייה אחת.

המבחן האמיתי אינו כמה טוב נצליח להגן על יהודים מאחורי גדרות, אלא האם נצליח לגדל דור שלא יחשוב שיהודים צריכים לחיות מאחוריהן. גדרות ומצלמות יכולות להציל חיים, אך הן אינן יכולות להיות הנוף הקבוע של הקיום היהודי. ביטחון אמיתי יימדד ביום שבו יהיה אפשר להסיר אותן בלי פחד בכל מדינה דמוקרטית בעולם.

לכן, לצד המיליארדים שמושקעים באבטחה, מדינות חייבות להשקיע באופן מחייב, שיטתי ומתמשך בחינוך נגד אנטישמיות. לימודי השואה אינם יכולים להישאר פרק אופציונלי בספר. צעירים צריכים ללמוד כיצד שנאת יהודים מתפתחת, כיצד היא מנורמלת, ולאן היא עלולה להוביל. ביקור חינוכי באתרי ההשמדה הגרמניים בפולין ובאתרים נוספים יכול להפוך את ההיסטוריה ממושג מופשט לאחריות אזרחית.

מדינת ישראל קיימת כדי שלכל יהודי יהיה בית לאומי ומקום שבו לא יהיה תלוי בחסדי אחרים להגנתו. מותר לנו לקרוא ליהודי העולם לעלות לישראל. אבל עלייה אינה יכולה להיות תשובת העולם לאנטישמיות. אסור שהמסר ליהודי בפריז, לונדון או ניו יורק יהיה: אם אתה רוצה לחיות כיהודי בגלוי ובביטחון, עבור לישראל.

זו אינה רק חובתן של ממשלות זרות. גם לישראלים יש אחריות. יהודי התפוצות אינם רק תורמים, לוביסטים או תיירים בארץ. הם חלק מהעם היהודי. האיומים על בתי הכנסת ובתי הספר שלהם צריכים להעסיק אותנו לא פחות מהאיומים על ישראל.

מאז 7 באוקטובר העם היהודי הפך לאחד. הכאב בבארי, בכפר עזה ובשדרות הורגש עמוק בכל העולם היהודי. יהודים בכל העולם התגייסו לתמוך בחיילי צה״ל, בקהילות השבורות, נאבקו למען שחרור החטופים, ובאו לבקר, להתנדב ולתמוך בישראל בזמן המלחמה. עכשיו הזמן של הישראלים להראות סולידריות עם היהודים בתפוצות.

במקביל, למרות האנטישמיות שיצאה משליטה, סקר של הוועד היהודי־אמריקאי מצא כי 48% מיהודי ארצות הברית מרגישים מחוברים יותר לזהותם היהודית מאז המתקפה; 17% דיווחו כי פקדו בית כנסת או אירוע קהילתי בעקבותיה.

המגמה אינה רגעית. סקר הפדרציות מצא שב־2024 43% מיהודים שנבדקו השתתפו יותר בחיים היהודיים או ביקשו להעמיק את מעורבותם. הנתונים האלו הם אור באפלת האנטישמיות. יהודי התפוצות הם נכס אסטרטגי למדינת ישראל ולעם היהודי, והם צריכים את הסולידריות והתמיכה שלנו עכשיו.