עם זאת, פסק הזמן המנטלי הזה אינו חסין מפני מורכבות. בצד האמונה והתקווה ביכולת השינוי, הציפייה להתחלה חדשה מעוררת אצל רבים מצב דחק (סטרס וחרדה). מבט לאחור מציף את החשש משחזור החמצות העבר, והשאלה "מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים" משקפת את הצורך הנפשי העמוק בביטחון, ביציבות ובמשמעות.
ההיבט האישי, הנפשי, אינו פועל בחלל ריק, הוא שזור באופן הדוק במרחב הציבורי, במציאות של "אתחול מנטלי", קבוצתי ולאומי. היועצים והמערכת הפוליטית מזהים את הרגישות הנפשית של הציבור ויודעים איך לנצל אותה בדיוק מרבי. נאומים וברכות לשנה החדשה משמשים ככלים פסיכולוגיים ליצירת נרטיב חדש, לטשטוש משקעי העבר ולהשתלת סוגסטיות.
מנהיגים מנצלים את "אפקט ההתחלה" כדי למסגר כישלונות ומשברים כדברים שחלפו ונותרו מאחור, מנת חלקה של השנה שעברה, תוך נטרול מנטלי של האחריות האישית והסטת תשומת הלב לעבר הבטחות להתחדשות, לכידות ויציבות - לעולם חדש ואחר.
התקשורת העוסקת באינטנסיביות בסיכומי שנה ובמבט קדימה, מגבירה את הדינמיקה הזו. אצל חלק מאיתנו, במודע או שלא במודע, נוצרות התעוררות ודרישה לשינוי, בעוד אצל אחרים גוברת תחושת האדישות וההשלמה.
בסופו של דבר, ההתחלה החדשה היא מרחב כפול: מחד, מנגנון פסיכולוגי חיוני שמעניק לנו תקווה, כוח לשינוי והזדמנות לצמיחה אישית, ומאידך, קרקע פורייה למניפולציות תודעתיות המבקשות למכור לנו עתיד מבלי לתת דין וחשבון על העבר. האתגר הנפשי והאזרחי שלנו הוא לאמץ את התקווה והשליטה על חיינו מבלי לוותר על הספקנות ועל הזיכרון, ולזכור שקיים פער עצום בין ההבטחות בהווה לבין מה שנקבל בפועל בעתיד.
התקווה הפרטית שלי היא שבסוף השנה החדשה, זו שמתחילה לה עכשיו, לא נגלה שהיא אומנם חלפה אך כל הבעיות נותרו ואולי אף החמירו, ואז, חלילה, אנחנו עלולים להגיע למצב של ייאוש ואובדן אמון עמוק במערכת.
שנה טובה.
התרעות פיקוד העורף