החבל | נתן זהבי

חז"ל גזרו ארבע שיטות הוצאה להורג, בדרגות שונות של אכזריות, לפי חומרת העבירה: חנק - לעבירות קלות יחסית, כמו נבואת שקר או ניאוף. עריפת ראש - לרוצחים למשל. שריפת הפושע בעודו בחיים - לגבר ששוכב עם בתו או עם נכדתו. סקילה באבנים - השוכב משכב זכר, השוכב עם אשת בנו, עובד עבודה זרה, מחלל שבת, מקלל את השם ועוד.

תארו לעצמכם שכל השוכבים משכב זכר יועמדו לדין. כמה זמן ייקח להעמידם לדין, כמה זמן ייקח לבצע את גזרי הדין, איך ייראו אלפי עצי התלייה עם הגופות המתנדנדות, ומהיכן יביאו כל כך הרבה אבנים לסקילה?

על פניו מצטיירת כאן היהדות כדת אכזרית, שלדאע"ש יש קצת מה ללמוד ממנה. אבל למעשה, חז"ל קבעו שורה של התניות וסייגים שהפכו את עונש המוות לבלתי אפשרי: הודאת הנאשם אינה קבילה; הפללה עצמית אינה אפשרית; ראיות נסיבתיות אינן קבילות; נדרשים לפחות שני עדי ראייה; ושיא השיאים: שני עדים צריכים להעיד שהנאשם שמע מפיהם התרעה שמה שהוא עומד לעשות אסור, ושהעונש על כך הוא מיתה ושהוא הבהיר להם בלשון מפורשת שלמרות ההתרעה שנתנו, הוא מתכוון לבצע את הפשע.

עד למאה ה־18 היה עונש המוות מקובל מאוד באירופה, ולא רק לרוצחים. בספר החוקים הצרפתי הופיעו לא פחות מ־100 עבירות שדינן מיתה. באנגליה, במה שכונה לימים "The bloody code", היו יותר מ־200 עבירות כאלו (ביניהן התחברות עם צוענים או כריתת עץ במטע). ככל שהלך והתפתח רעיון ההומניזם, ששם את האדם במרכז ותבע כבוד לכל אדם באשר הוא, כך הלכה וגברה ההתנגדות לעונש המוות. האנגלים החלו להסיר אט־אט מספר החוקים עבירות שעונשן מוות.

מדינת ישראל ירשה מהמנדט הבריטי את חוק עונש המוות. במקרה של עבירת רצח היה מדובר בעונש חובה, במקרה של נשיאת נשק ללא היתר - עונש אפשרי.

ב־1954, בהצבעה מיוחדת בכנסת שבה לא הונהגה משמעת קואליציונית, חוקק חוק דרכי הענישה, שביטל למעשה את עונש המוות על עבירות רצח. היה זה סופו של ויכוח עמוק שהתקיים בכנסת מאז 1950, ובו נשמעו טיעונים דומים למדי לאלו שנשמעים היום: שאלת הגמול מול התועלת, שאלת הנקם, המוסר היהודי, הסיכוי שתיפול טעות במשפט והטקטיקה הנכונה שיש לנקוט מול טרוריסטים ערבים.

ב־1979 כבר נתנה הממשלה יד חופשית לתביעה הצבאית לדרוש עונש מוות למחבלים שביצעו מעשים אכזריים במיוחד; בתנאי שהדבר יתואם עם גורמים מדיניים ויהיה מוסכם על היועץ המשפטי. וב־1985 סיכמו שר המשפטים, שר הביטחון והיועץ המשפטי לממשלה כי התביעה הצבאית תוכל לנהוג פשוט לפי שיקול דעתה העצמאי. בפועל, בתי דין צבאיים גזרו עונש מוות על מחבלים מספר פעמים. מעניין לציין שבחלק מהמקרים השופטים פסקו כך, מבלי שהתביעה דרשה זאת. מיותר לציין שאף אחד מגזרי הדין הללו מעולם לא הוצא אל הפועל.

על דבר אחד אין מחלוקת: הוצאה להורג של אדם שרצח פעם אחת, תמנע ממנו בוודאות לרצוח שוב. זה נכון לגבי מחבל, כמו לגבי כל רוצח שהוא. או אפילו כל פושע שהוא. ערבי או יהודי. האם די בטיעון הזה כדי להפעיל עונש מוות בישראל? אבל את הטיעונים המוסריים, הפילוסופיים, יש לבחון באופן עמוק יותר. התשובות לשאלות האלו אמורות להיות מנוסחות בצמוד להגדרות היסוד שלנו: מי אנחנו, איזו חברה אנחנו רוצים, ועל אילו ערכים צריכה החברה הזו להתבסס. מדינת ישראל הוציאה להורג בלי משפט לא מעט טרוריסטים לאורך השנים. כאלה שהיוו "פצצה מתקתקת" וגם כאלה שלא; בזמן מלחמה ושלא בזמן מלחמה; לעיתים כצעדי מניעה, לפעמים כמהלכי הרתעה; היו גם מקרי נקמה. רוב הציבור בישראל כמעט תמיד קיבל זאת בהבנה.

נכון ל־2026, מספר המדינות שמפעילות עונש מוות עומד על 53. רבות מהמדינות שמוציאות להורג עושות זאת בחשאי (בלרוס לדוגמה), או לכל הפחות לא מספקות על כך נתונים שקופים (ההערכות הן שסין מוציאה להורג יותר בני אדם מאשר כל שאר מדינות העולם יחד). רוב המדינות שמובילות את טבלת ההוצאות להורג אינן מדינות דמוקרטיות, או שהן בעלות מאפיינים דמוקרטיים מוגבלים מאוד (סין, עיראק, איראן, סעודיה). חריגה בטבלה הזו היא כמובן ארצות הברית.

בעזה המצב שונה כמובן, מאז תפיסת השלטון בידי חמאס. בחלק מהמקרים ההוצאות להורג בוצעו בחוצות העיר, לעיני מאות אזרחים, בהם גם ילדים.