נכנסתי לפייסבוק לפני כ–15 שנה. חמש שנים אחרי שהפכה לציבורית, וכשהייתה בשיא כוחה ומגניבותה. היא נראתה לי זרה, אפילו הרתיעה אותי, בדומה לכל עולם האינטרנט החדש. לא הייתי חלק מזירת הבלוגים או הכתיבה האישית ברשת. ומה שדחף אותי להיכנס היה רק צרכים אישיים פרגמטיים: העובדה שהפכתי בן לילה משכיר ליוצר עצמאי במשרה מלאה, ויודעי דבר הסבירו לי שהדרך היעילה ביותר לשווק את המותג החדש שלי, כלומר עצמי, תהיה תחת הכלי הלוהט המכונה פייסבוק.
וכך נכנסתי לשם חדור מטרה, עם שאיפות פרקטיות לחלוטין. הצעתי חברות בסיטונות לכל גורם במקצוע שהיה לי איזשהו עניין לעניין אותו בו. ובהתאמה, עיקר הפוסטים שלי היו אינפורמטיביים, בכוונה לקדם פרויקטים חדשים. במילים אחרות, התייחסתי לפלטפורמה כאל לוח מודעות אינסופי. שלא במפתיע, זה לא עבד. נהגתי לנסח הודעות לאורך שעות, ואז ללחוץ על "פרסם" בנפש הומייה, רק כדי להיקלע לגרסה וירטואלית של "הקיץ של אביה". ואם להישאר בקלאסיקות, גבעת פייסבוק לא ענתה.
שבתי מאוכזב אל אותם יודעי דבר כדי להבין מה השתבש. התשובה הייתה ברורה: אם אתה רוצה ליהנות מפירות הפרסום בפייסבוק, אתה צריך גם לתת בחזרה. משמע, לחשוף את עצמך. את חייך, הגיגיך, תמונותיך, פרטיותך. באופן הזה, תעניין יותר אנשים. תיתן להם את התחושה שאתה חלק מהקהילה, ולא רק משתמש בה לצרכיך. ועל הדרך גם תגרום להם לקרוא על הדברים שאתה חפץ לקדם.
וכך, משימתי כתמיד, החלטתי לשחק את המשחק. אני זוכר היטב את ניסוי הכלים הראשון. הלכתי עם בני הקטן והמתוק לגן שעשועים, והנצחתי אותו במצלמה מתוך רצון להעלות תמונה נבחרת לפייסבוק. דוגמה ראשונה, וכל כך לא אחרונה, לדינמיקה הזו של תרגום חוויית חיים ממשית לפוסט. שלא לומר, להתמקדות במחשבה על האפקט הפייסבוקי העתידי, על פני פשוט - לחיות את הרגע. בקיצור, עשיתי לילד בוק.
לעצמי עוד המשכתי לספר שכל ההתעסקות הזו, שרק הלכה וגברה, נועדה לקידום המיזמים המקצועיים שלי. אבל כשמצאתי את עצמי באמצע טרק באזור נידח של העולם, משווע למעט קליטה כדי לבדוק כמה לייקים גרף הצילום שלי על רקע הקרחון, אפילו עצמי כבר לא קנה את זה יותר. פייסבוק, והנוכחות שלי בה, הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי. וגם לחלק מהאופן שבו בחנתי את מקומי בעולם. בחינה קלה, לכאורה, כי היא ממש מדידה. כמה חברים, לייקים, שיתופים ותגובות אני שווה.
לא המצאתי את כל זה, כמובן. בסך הכל נסחפתי, כמו קרוב לשלושה וחצי מיליארד משתמשים יומיים, אחרי הרשת החברתית המקוונת הגדולה בעולם, הפועלת בלמעלה מ-70 שפות ברחבי תבל. לא רע עבור משהו שהחל כאתר אינטרנט שנועד לאפשר לסטודנטים של אוניברסיטת הרווארד לדרג את מידת האטרקטיביות של הסטודנטיות המקומיות על פי תמונותיהן.
זה קרה בראשית פברואר 2004, ואז הגרסה שונתה לאתר המאפשר לסטודנטים להתחבר זה לזה וירטואלית. וריאציה ראשונית של רשת חברתית. בתוך זמן קצר האתר התרחב לכל אוניברסיטאות היוקרה באמריקה, ובמרוצת 2005 הגיע גם לבתי ספר ולמוסדות אקדמיים קטנים. וב-11 בספטמבר 2006, לפני 20 שנה, נפתח לשימוש לציבור הרחב. כשחלק מהאטרקטיביות שלו היו תנאי הסף הפשוטים להרשמה: כתובת דואר אלקטרוני וגיל מינימלי של 13 שנה. מאז שעלתה פייסבוק לגדולה קמו לה מתחרים רבים, והיא כבר נתפסת מזמן כרשת "של זקנים".
ועדיין, ההכנסות שלה נמצאות בעלייה מתמדת. ברבעון הראשון של שנת 2026 הן עמדו על 56 מיליארד דולר. והיא עדיין חלק חשוב ומשמעותי משגרת יומם של אין-ספור אנשים.
גם שלי. מה שמעורר מספר שאלות מהותיות, שמן הראוי לפתוח ביומולדת 20. ראשית, וכבר נגעתי בזה, האם הצורך לשתף בפייסבוק פגע בחוויה של החיים האמיתיים? התשובה החד-משמעית היא - כן. אני נוהג לדמיין איך היו נראים הטיולים הארוכים שערכתי בעולם, למשל, לו הייתה כבר פייסבוק. כיצד הייתי משתף באובססיביות כל חוויה ואטרקציה, במקום פשוט... לחוות. ומודה למזלי הטוב על כך שגדלתי בעולם אנלוגי.
גם כאן, התשובה קשורה בגיל. אנשים מבוגרים, שניהלו שנים ארוכות מערכות יחסים רגילות, מצוידים בפרספקטיבה שמאפשרת להם להבדיל בין סוגים שונים של יחסים, ולהתנהל בהתאם. פייסבוק, במובן הזה, היא בונוס ולא תחליף. בזכותה התוודעתי לאנשים חדשים, עם חלקם שמרתי על קשר לאורך שנים. אפילו - לא עלינו - עד מותם. כמה מהם אפילו פגשתי מחוץ לפייסבוק. וגם חידשתי דרכה קשרים עם אנשים שהכרתי בעבר, שוב - במציאות. אבל היא לבטח לא יכולה לבוא במקום אינטראקציה של פנים אל פנים.
מאידך, הריחוק הזה גם מאפשר לנהל ויכוחים ועימותים שרובנו נמנעים מהם בחיים האמיתיים. כן, זה מביא אותנו לאחת הסוגיות המרכזיות - קרבות פייסבוק. למי מאיתנו לא יצא לאבד קור רוח בהתעמתות עם חבר פייסבוק אחר? אני חטאתי בזה לא פעם. ובכל פעם מחדש סיפרתי לעצמי שזה חשוב. שאני משמיע קול אחר, שמהדהד בפיד. אבל עכשיו, עם יד על הלב, כמה מכם ניצחו בוויכוח פייסבוק? כלומר, ממש הצליחו לשכנע את הצד השני?
כן, אין ספק שפייסבוק היא כלי בעל כוח אדיר, פורץ גבולות, ברמה הכי מילולית. אבל יש לה בעיה מרכזית, שנובעת מרכיב בסיסי בדנ"א שלה. רכיב שהוא גם חלק מסוד הצלחתה: היות שכל גולש יוצר לעצמו "קהילה" פרטית, המורכבת באופן טבעי מחוג מכריו ומאנשים שדומים לו, התוצאה היא שהפיד שלו משקף בעיקר את... עצמו. כלומר, מהווה תיבת תהודה סגורה והומוגנית מאוד. והיות שמרביתנו רואים בפייסבוק סוג של זירה ציבורית רחבה, ומרבים לשוטט בה, קל מאוד להתבלבל ולחשוב שהיא באמת מייצגת משהו. כלומר, היא מייצגת בהחלט - את החוגים הקרובים אלינו. אבל בשום אופן אינה משרטט את המציאות האמיתית, המורכבת. גרוע מכך, היא רק תורמת לחיזוק הקרע והריחוק בין המחנות, כי היא מגבירה משמעותית את הווליום של העמדות והאמירות שאתה מאמין בהן גם ככה. וגורמת לך להרגיש שכל השאר חושבים כמוך. או, כמו שאני מרבה לשמוע: כולם אומרים את זה, קראתי בפייסבוק!
כל התובנות האלה גורמות לי להרגיש שלצד לא מעט רגעים יפים שחוויתי בפייסבוק - תחושת סולידריות, מחמאות המוניות, היכרות עם אנשים חדשים, או טקסט שמגיע פתאום משום מקום ומרטיט את ליבך - יש סיכוי לא פחות מסביר שמדובר בסוג של מהומה רבה על לא דבר. האם אחרי 15 שנות שימוש אני יכול לקבוע שללא הפייסבוק חיי היו שונים באופן משמעותי? כנראה שלא. האם מידת ההנאה והתועלת שאני מפיק ממנה עולים על הרגשות השליליים שמתעוררים בי בגללה, או מצדיקים את כמות הזמן והאנרגיה שהשקעתי בה? שוב, כנראה שלא. האם אני יכול לדמיין את עולמי ללא פייסבוק? מיום ליום יותר. ועכשיו תסלחו לי, אני חייב לכתוב על זה בפייסבוק.
התרעות פיקוד העורף