מאז ומעולם הייתי אדם של טקסים, ריטואלים קבועים, הרגלים ועוגנים. ניסיתי לא פעם לשבור אותם, אף שמעולם לא היו אלה הרגלים ששיבשו לי את שגרת החיים, אולי להפך. הייתי אובססיבית. בימי הולדת ובתחילת שנה עברית ולועזית, ובכל פעם שהיה איזה יארצייט בלוח השנה שאפשר להשליך בו דברים ישנים ולהתחיל מחדש, הייתי מאמצת אותו מלאת תקווה. אפשר לומר שחייתי מטקס לטקס.
יש חגים, שנה חדשה שמתחילה, ספירה שנמשכת, תאריכים שהולכים ומתחלפים והלוח שממשיך לרוץ, ואנחנו איתו. עם או בלי שנרצה. יש דברים שאי אפשר לעצור, ואולי הם בדיוק מה שנותן לנו את הכוח להמשיך הלאה, כי אנחנו תמיד יודעים שהם שם מעבר לפינה. תמיד יש אפשרות לסיים משהו ולהתחיל משהו חדש, ובעיקר יש משהו לחכות לו.
בשנה החולפת מצאתי את עצמי לומדת, לאט-לאט, לשחרר את הריטואלים הרבים שלי, את הטקסיות שנאחזתי בה כי היא נתנה לי מסגרת של ביטחון, גם אם מדומה. הניסיון לפרום את הקשרים העקשניים שנוצרו בחיווטים הפנימיים של הנפש לא היה קל, אבל החלטתי שאני מתירה בכל פעם קשר אחר.
יש קשרים שנפרמים בקלות, כמעט מעצמם, ויש כאלה שהיו עקשניים מספיק כדי לא להסכים לשחרר. נאלצתי לחזור שוב ושוב, כל פעם בצורה אגרסיבית יותר עד שהתרצו והסכימו לזרום איתי. הם הבינו, אולי לפניי, שאין סכנה בלהשתחרר ולרוץ חופשייה.
שינוי מתחיל בהחלטה אמיצה, אבל הוא לא מספיק בלי הפרקטיקה עצמה. הדברים שמצאתי שהם הכי קשים לי היו לשחרר את ההגדרות שלי על עצמי, לשחרר את המרדף אחרי החלומות שלא הגשמתי ולהסכים להפנות באומץ את המבט אל צדדים שלא הכרתי בעצמי. בעיקר היה לי קשה להפסיק לחשוב כל הזמן מה יגידו על הבחירות שלי ואם לאנשים יהיה קל לקבל אותי עם השינוי וההחלטות החדשות שקיבלתי.
לקח לי זמן להבין שעבורי הדבר הכי קשה בהחלטה להתפתח הוא להשתנות מול העיניים של אנשים שמכירים אותי היטב. קשה לשנות תפיסה, קשה לצאת מתבניות, בעיקר למי שצופה בך והשינוי שאת עושה מערער קודם כל את עולמו שלו. אנשים לא אוהבים שמזיזים להם את הגבינה ואת אפיון הדמויות שממלאות תפקיד במחזה של חייהם.
אולי זו הסיבה לכך ששינוי הוא לא רק עניין של אומץ, להסכים לא לדעת בדיוק מי נהיה אחר כך; הוא גם להסכים להיות קצת פחות מוכרים לאנשים אחרים, עם כל מה שיכול להשתמע מכך. יש משהו מאוד מפתה בזה שאנשים כבר יודעים מי אנחנו.
הם יודעים מה נאהב, מה נעשה ולא נעשה, איך נגיב, מה יכעיס אותנו, מה יצחיק אותנו ואיפה נמצא את עצמנו בעוד חמש שנים. גם אנחנו יודעים את כל זה על עצמנו. זו הרי אחת ההגדרות של זהות, אוסף של דברים שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים שהם "אנחנו".
אבל לפעמים אני מתעוררת בבוקר וחושבת שכל ההגדרות שהעמסתי על עצמי פשוט כבר לא מתאימות יותר. הייתי צריכה להסכים להיפרד מהסיפור שסיפרתי על עצמי לעצמי במשך שנים, מהאישה שהייתי בטוחה שאני, מהדמות שלמדתי לשחק כל כך טוב עד שלפעמים שכחתי לשאול אם אני עדיין רוצה לגלם את התפקיד.
אחרי ההחלטה מגיע המבחן, אותם אנשים מסביב שמתגעגעים למי שהכירו פעם, לגרסה הקודמת שלי. גם אני לפעמים נזכרת בה. היא מבליחה לי כשאני עוברת ליד משהו שמעיר את הזיכרון מהעבר. לפעמים אני חושבת שאני מתגעגעת אליה, אבל מהר מאוד מבינה שהיה לי פשוט קל להתנהל בתוכה.
אז אני מבינה שלא משנה כמה אנסה להתעלם מהקול הזה, משהו בתוכי כבר יודע שאי אפשר לחזור אחורה. אני כבר לא אותה אישה.
התרעות פיקוד העורף