אם אתם מאלה שמארחים, הרי שככל הנראה תפסתי אתכם מסניפים את ריחה של שנה חדשה: ניחוח תבשילים העולה מהכיריים מעורבב בניחוחות קלים של אקונומיקה העולים מבין המרצפות, הפרקטים האסלות והכיורים.
אם אתם לא הבשלנים, הרי שהמצפון מייסר. "מאמי, צריך/צריכה עזרה?", אתם שואלים מדי פעם, בתדירות עולה ביחס ישר לרגשות האשם. אפשר לגוון ב"אולי תשכב/י לנוח קצת?", זאת אף שאתם יודעים שלה או לו לא תהיה מנוחה עד שלא תיסגר הדלת מאחורי גבו של אחרון האורחים.
עוד מעט תחליפו כמה ברכות מסורתיות, שההלכה דורשת שייאמרו בעמידה, ליד דלת הכניסה. "שאאאאלללום, חאאאג שממממאאח, מהה שלוממממככם?" ועוד.
בשלב כלשהו יגישו האורחים למארחיהם דורון צנוע, וייענו בברכת: "מה פתאום? בחיי שלא הייתם צריכים". על כך ייענו ב"זה? זה שום דבר באמת!", וכך זה יימשך, עד שיישמע קול פעמון הדלת לאמור: אורחים נוספים הגיעו.
סדר הגעת האורחים גם הוא עניין שנרקח ונרקם במשך דורות. ראשונים מגיעים קרובי משפחה מדרגת אינטימיות כה גבוהה, עד שהם מקדימים בכמה שעות ונושאים על קולבים את בגדי החג שלהם, מצפים למינימום של מגבת נקייה ומים חמים. קרובים במיוחד יגיעו כבר לפני הצהריים ויבקשו לעצמם גם מיטה, כדי "לשים קצת את הראש" (חס וחלילה לא "לישון").
האורחים שיגיעו אחרונים יזכו למבטי שנאה ראשונים של שנה חדשה, בעיקר מצד המארחת, שעכשיו תצטרך להתלבט בין לייבש את העיקריות בחימום נוסף או להגיש אותן בטמפרטורת החדר. בכלל, כל מי שכבר רעב ונקעה נפשו מסמול-טוק, יביט בהם במשטמה, מסרב להאמין שאכן הייתה תאונה ליד מחלף אולגה, הן הוא בעצמו חלף שם בדרך והיה פנוי לגמרי.
כך קורה שכאשר מתיישבים כבר אל השולחן, מתחלק הקהל לשניים: מי שהיו רעבים כבר לפני שעה, אבל עכשיו בקושי מסוגלים להכניס משהו לפה. או להפך: מי שרעבו עד שהם מתנפלים על האוכל, וחמש דקות אחר כך הם כבר נסתמו משלוש פרוסות חלה שנטבלו ב"סלטים" (במלרע).
רוצה לומר, עד שתגיעו לעיקריות שעליהן עמלו במיוחד במטבח, כבר לא תוכלו לאכול אלא כמות שתעליב את הטבח/ית, שעכשיו בוכה חרישית במטבח: לא, מאמי, זה לא ששוק הטלה שמילאת באורז מבושם ובכוחות עצמך לא טובה, זה רק שהסתומים כבר נסתמו מהכבד הקצוץ והסלק, מהמטבוחה ומהמרק.
כל זה לא נשמר בבטן, אלא מיתרגם מיד לוויכוחים וריבים, אז גם אפשר לדעת מי אכל ומי רעב, כי בעוד הרעבים ישישו אלי קרב, הרי שהשבעים ינסו לנשום באופן עצמוני, ממלמלים מדי פעם "באמת? מדהים" ויתפללו שלא להירדם.
זה יהיה גם הרגע שבו תישבעו שבועות ותנדרו נדרים לשנה חדשה: לא רק לאכול פחות ולהתאמן יותר, להוריד הילוך בעבודה ולבלות יותר עם הילדים - ושאר הבטחות שלא שוות את השיהוק שבמהלכו נהגתם, אלא גם נדר אחד שמאחד את כל עם ישראל בחג: בשנה הבאה, יתהפך עולם, אנחנו טסים לחו"ל!
חאלס עם הפקקים בכביש, די להרמות הכוסית במקומות העבודה, מספיק עם להיות נחמד בכוח לאנשים שאתה לא מכיר (או גרוע מכך: לאלה שאתה מכיר היטב). לא אכפת לך אם יהיה זה חוף ביוון, טירה בעמק הלואר, ציד של דובי קוטב בלפלנד או פראג (בירת צ'כיה היא תמיד אופציה, לא יודע למה), העיקר לא להיות פה בחגים.
"בדקתי", יאמר הגבר לאשת חיקו עם תום הטקס, עת פלחי תפוחים שהשחירו נזרקים אל פח האשפה של ההיסטוריה, "בשנה הבאה כל החגים יוצאים באמצע השבוע, אפשר לקחת רק שישה ימי חופשה ולהיות חודש שלם בחו"ל. אני עם חגים גמרתי".
האישה תאזין לנאום הגבר בקשב רב בעודה אוספת את הבגדים הלבנים שהוכתמו, ובלב תחשוב רק: "מזל שסגרתי עם אחותי ששנה הבאה אצלם, ככה שרק הפרחים והפקקים עלינו - וממילא זה הוא שנוהג".
כך ישבו שניהם בסלון המבולגן, יביטו זה בזו ויפנטזו: היא על הפקקים שיגרמו לה בחילה כזאת שלא תאפשר לא לאכול אפילו פירור בארוחת החג אצל אחותה (שלא נגעה השנה בדגים שהכינה, החוצפנית) והוא על חוף ים עם קוד לבוש ליברלי במיוחד, שנאמר: גברים ממאדים, נשים מנוגה.
התרעות פיקוד העורף