אם ההערכה הזאת אכן מילאה תפקיד משמעותי בקבלת ההחלטות שלו, על ישראל לבחון ביושר פרק לא נוח בהיסטוריה שקדמה ל-7 באוקטובר: במשך שנים היו הזדמנויות לנהל משא ומתן על אסירים ושבויים, וישראל בחרה שוב ושוב שלא לבחון אותן ברצינות. סינוואר מעולם לא הסתיר את החשיבות שייחס לסוגיית האסירים הפלסטינים. לאחר ששוחרר בעצמו בעסקת שליט ב-2011, הוא חזר והצהיר בפומבי כי יפעל לשחרורם של האסירים הפלסטינים שנותרו בבתי הכלא בישראל. אני ראיתי את הסוגיה הזאת מקרוב מאוד.
המאמצים שלי תואמו תחילה עם ליאור לוטן ובהמשך עם ירון בלום, שהיו הגורמים הישראליים האחראים על תיק השבויים והנעדרים. העמדה שלי הייתה פשוטה ועקבית: אין דרך מעשית להחזיר את ארבעת הישראלים הביתה בלי הסכם שיושג במשא ומתן עם חמאס.
אלא שהעמדה הישראלית הותירה כמעט אפס מרחב אמיתי למשא ומתן.
שוב ושוב נאמר לי שלא תהיה עוד עסקת שליט. חשוב מכך, העמדה הישראלית הייתה שלא ישוחרר אפילו אסיר פלסטיני אחד המרצה מאסר עולם. בפועל, משמעות הדבר הייתה שישראל אינה מוכנה לשחרר אסירים שהורשעו בהריגת ישראלים - בדיוק קבוצת האסירים שחמאס ראה בשחרורה יעד מרכזי.
ניסיתי להציע חלופות יצירתיות שיקלו על ישראל, מבחינה ציבורית ומוסרית, להגיע להסכם: אסירים חולי סרטן או חולים במחלות קשות אחרות; אסירים מעל גיל 65; אסירים שכבר ריצו יותר מ-20 שנות מאסר. היה אפילו אסיר פלסטיני שישב בכלא כמעט 40 שנה, אך המקרה שלו היה מורכב במיוחד משום שהיה אזרח ישראלי.
כל ההצעות נדחו.
למרות זאת, העמדה הישראלית כמעט לא זזה. בכל הנוגע לחיילים, הנוסחה הישראלית הייתה למעשה "גופות תמורת גופות". אשר למנגיסטו ולא-סייד, נותרתי עם התחושה הקשה שבמערכת הישראלית סברו ששני האזרחים אינם מייצרים די לחץ ציבורי כדי להצדיק את המחיר שחמאס דרש. אזרח ישראלי ממוצא אתיופי ואזרח ישראלי בדואי פשוט לא נשאו את אותו משקל ציבורי ופוליטי שהיה לגלעד שליט.
המשכתי לנסות. אבל עד מאי 2023 כבר היה לי ברור שלמעשה אין סיכוי להגיע להסכם. בצד הישראלי ובצד של חמאס לא היה מרחב לפשרה, ולכן גם לא התקיים משא ומתן אמיתי.
חמישה חודשים אחר כך הגיע 7 באוקטובר. שום דבר מכל זה אינו מצדיק, מסביר או מקטין את חומרת הפשעים הנוראים שחמאס ביצע באותו יום. רצח אזרחים וחטיפתם הם פשעים שחמאס נושא באחריות מלאה להם. אבל האחריות הזאת אינה פוטרת אותנו מבחינת הכשל האסטרטגי שלנו.
אם סינוואר הגיע למסקנה שישראל מבינה רק כוח, עלינו לשאול מה תרם לגיבוש המסקנה הזאת. במשך כמעט תשע שנים ישראל הוכיחה שגם כאשר חמאס מחזיק בשני אזרחים ישראלים ובגופותיהם של שני חיילים, היא אינה מוכנה להיכנס לפשרה הכואבת הדרושה כדי להשיבם הביתה. המסקנה אינה שישראל צריכה לקבל כל דרישה של אויב. המסקנה היא שמשא ומתן אינו חולשה, וסירוב לנהל משא ומתן אינו בהכרח ביטוי של כוח. לפעמים הסירוב לעשות עסקה קשה אינו מבטל את המחיר. הוא רק דוחה אותו - והופך את המחיר הסופי לקטסטרופלי הרבה יותר.
התרעות פיקוד העורף