רגע לפני החג, הגיע הזמן להיזכר: אחד הדברים היחידים שנשארו בעם היהודי | גיא בוסי

יש קולות שאדם שומע באוזניו. ויש קולות שהוא שומע בזיכרונו. תקיעת השופר של ראש השנה שייכת לסוג השני. אלפי שנים חוגג העם היהודי את היום הזה. אימפריות קמו ונפלו בזמן הזה. מלכים הומלכו והוצאו להורג. גבולות צוירו ונמחקו. שפות נולדו ונעלמו. עמים שהרעידו את העולם הפכו לפרק בספר היסטוריה. והיהודי? הוא לקח שופר: בבבל ובספרד. בצנעא ובפאס. בחלב ובבגדד. בוורשה ובווילנה. בבוכרה ובאמסטרדם. בגלות ובירושלים. בבוקר ראש השנה נשמע אותו קול. לא תזמורת, לא מקהלה, לא נאום, קרן של איל ונשימה של אדם.

אפשר שזה אחד הפלאים הגדולים של הקיום היהודי: יש מעט מאוד דברים שאדם יהודי בשנת תשפ"ז עושה כמעט כפי שעשה אותם יהודי לפני אלפיים שנה, תקיעת השופר היא אחד מהם.

כבר לפני כ־2,500 שנה היה ראש השנה מה שהוא עד היום: יום של רעד שאינו יום של עצבות. יום דין שיש בו סעודה. יום של חשבון נפש שיש בו דבש. אנחנו עומדים ואומרים "מי יחיה ומי ימות", ואחר כך חוזרים הביתה וטובלים תפוח בדבש.

זו אינה סתירה, זו היהדות. אנחנו יודעים שהחיים שבירים, ולכן מקדשים אותם. אנחנו יודעים שלא הכול בידינו, ולכן מתפללים. אנחנו יודעים שטעינו, ולכן מאמינים שאפשר לתקן.

יש גיל שבו ראש השנה הוא תפוח בדבש ובגד חדש. אחר כך מגיע גיל שבו ראש השנה הוא אבא ואמא. ובשלב מסוים בחיים ראש השנה נעשה גם סבא וסבתא. אתה יושב ליד שולחן החג ומגלה פתאום שמישהו שהיה יושב תמיד בראש השולחן כבר איננו. שהיד שהייתה בוצעת את החלה נעלמה, שהקול שהיה אומר את הקידוש נשאר רק בזיכרון. יש כיסא שאיש לא החליט להשאיר ריק, אבל כולם מרגישים את ריקנותו. ואז אדם מבין משהו על המילים "יום זיכרון".

אנחנו מבקשים מריבונו של עולם שיזכור אותנו, ובאותה שעה אנחנו עצמנו נזכרים. באבא, באמא, בסבא שהיה הולך לבית הכנסת מוקדם, בסבתא שהייתה מכינה מאכל שאיש במשפחה אינו מצליח להכין בדיוק כמוה. באנשים שבזכותם אנחנו יושבים סביב השולחן הזה, גם אם ילדינו כבר אינם יודעים את שמותיהם.

מסכת אבות נפתחת במילים "משה קיבל תורה מסיני וּמְסָרָהּ ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים", תמיד ריגשה אותי המילה "ומסרה". יהדות היא מסירה, מישהו קיבל משהו, והעביר אותו הלאה. אב לבנו, אם לבתה, רב לתלמידו, קהילה לקהילה, דור לדור. לפעמים מסרו ספר תורה, לפעמים ניגון, לפעמים מתכון, לפעמים שם של סבא. ולפעמים לא נותר למסור אלא משפט אחד: אנחנו יהודים. השרשרת הזאת כמעט נקרעה אינספור פעמים: אחרי חורבן הבית הראשון, ואחרי חורבן הבית השני, במסעי הצלב, בגירוש ספרד, בפרעות, בפוגרומים, ובמקום הנורא מכל.

ביד ושם שמורים דפי תפילה שקשה להביט בהם בלי להצטמרר. נפתלי שטרן, חזן מסאטמר, גורש לאושוויץ והופרד מאשתו ומארבעת ילדיו הקטנים. הם נספו. הוא נשלח למחנה עבודת הכפייה וולפסברג. לקראת ראש השנה תש"ה הוא רצה להתפלל, אך לא היה לו מחזור. אז הוא עשה דבר שקשה לתפוס. מזיכרונו, בעיפרון, על קרעים של שקי מלט, הוא כתב את תפילות ראש השנה. את פיסות הנייר רכש במחיר של מנות לחם, במחנה שבו לחם היה משמעו חיים. בראש השנה התכנסו האסירים היהודים ונפתלי שטרן עבר לפני התיבה.

אחרי המלחמה הוא שמר את דפי שק המלט, עלה ארצה, הקים משפחה חדשה, ובכל ראש השנה המשיך להתפלל מאותם דפים. איזו תשובה אפשר לתת לסיפור כזה? אדם איבד את עולמו, אבל סירב לאבד את המילים.

באותה תקופה ממש מספר ניצול אחר, חיים פרקש ממונקץ', כי באושוויץ מצאו בין החפצים שופר. כשהגיע ראש השנה הם ויתרו על שעת האוכל, התכנסו, התפללו ותקעו. בתוך אושוויץ נשמע קול שופר.

ונשאלת השאלה, מה כבר היה לשופר לומר שם? אלא שדווקא שם נאמרה האמירה הגדולה ביותר שלו. אתם יכולים לקחת מאיתנו הכול, אבל הסיפור עדיין לא נגמר. כל עוד יהודי מבקש לשמוע את הקול ששמעו אביו וסבו, השרשרת לא נקרעה.

ייתכן שמשום כך השופר הוא גם קול של גאולה, או כפי שניבא הנביא ישעיהו: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם". אלפי שנים אמרו יהודים את הפסוק הזה בארצות אחרות. השנה יישמע השופר בירושלים, בתל אביב, באשקלון, בקריית שמונה, בשדרות, בצפת ובדימונה. במדינה יהודית.

אנו רגילים לכך כל כך, עד שלפעמים איננו מבינים עד כמה זה לא רגיל. מה שעבורנו הוא פקק בדרך לארוחת החג, עבור דורות של יהודים היה חלום משיחי. ואולי משום כך השאלה הגדולה של ראש השנה הזה אינה רק מה קיבלנו, אלא מה אנחנו מוסרים.

יום אחד הילדים שלנו יספרו על התקופה הזאת. הם יספרו על מלחמה ועל פחד, על שכול ועל גבורה, על מילואים ועל משפחות שחיכו בבית, על אנשים שאיבדו הכול וקמו בבוקר ובנו שוב. אבל מה הם יספרו עלינו כעם? האם יאמרו שהיינו הדור שקיבל מדינה מופלאה מאבותיו והעביר אותה חזקה יותר לילדיו? האם יאמרו שידענו להתווכח, אבל גם ידענו שאנחנו משפחה? האם בתוך כל הצעקות זכרנו שיש דברים עתיקים וגדולים מן המחלוקת של ימי חול? האם הילדים שלנו יידעו מי היו הסבים שלהם? האם יכירו את הניגונים? האם יידעו למה אנחנו אוכלים את המאכלים האלה, אומרים את המילים האלה והולכים לשמוע שופר? והאם בעוד חמישים שנה, כשאנחנו כבר לא נהיה כאן, ילד יעמוד ליד אביו בזמן התקיעות וירגיש פתאום שהוא שייך למשהו שהתחיל הרבה לפני שנולד ויימשך הרבה אחריו?

זו האחריות הגדולה ביותר של דור. לא רק לבנות. למסור.

השנים האחרונות העניקו למילים "מי יחיה ומי ימות" משמעות שאיש מאיתנו לא ביקש. יש משפחות שעבורן "תכלה שנה וקללותיה" איננו פיוט אלא מציאות חיים. יש הורים שהיו נותנים את כל אשר להם כדי לשמוע שוב קול שלא ישמעו. ישנם ילדים שהתבגרו בשנה אחת יותר ממה שילד צריך להתבגר בעשור.

ראש השנה אינו מבטיח לנו עולם שאין בו כאב, היהדות מעולם לא הבטיחה דבר כזה. היא לימדה משהו קשה וגדול יותר: שגם אחרי הכאב בוחרים בחיים. "ובחרת בחיים" מצווה עלינו ספר דברים, לא מפני שאין מוות, דווקא מפני שיש, לא מפני שאין חושך, אלא מפני שהחושך אינו פוטר אותנו מן החובה להדליק אור.

בעוד שעות אחדות יתקדש החג. השולחנות יתכסו לבן, תפוחים ייטבלו בדבש, אמהות ואבות יברכו את ילדיהם ובתי הכנסת יתמלאו באנשים שבאים בכל יום ובאנשים שבאים כמעט רק ביום הזה.

ובבוקר יקום בעל התוקע, הוא ירים את השופר, ולרגע יהיה שקט, ואז יישמע הקול: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה. ברגע הזה כדאי לעצום עיניים, אולי נשמע בו את אבא ואת סבא ואת הסבא שלו, ואת היהודי האלמוני מפאס ואת היהודי מוורשה. את יהודי בבל ויהודי תימן. את שבי ציון שעמדו בירושלים לפני אלפי שנים. את נפתלי שטרן עם תפילותיו על שק המלט. את היהודים שתקעו בשופר באושוויץ. ואת כל אלה שבמשך אלפי שנים ביקשו בדיוק את מה שנבקש אנחנו: שנה טובה, חיים, בריאות, ילדים, פרנסה, שלום ועוד קצת זמן עם האנשים שאנחנו אוהבים.

חז"ל אמרו: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". השנה, לצד הבקשה הזאת, אני רוצה לבקש עוד אחת. ריבונו של עולם, תן לנו שנה טובה. אבל תן לנו גם להיות ראויים לכל מה שקיבלנו, תן לנו לזכור מאין באנו, תן לנו לשמור על הבית שאבותינו רק חלמו עליו. תן לנו לדעת לריב בלי לשנוא, לחלוק בלי לפרק, לכאוב בלי לאבד תקווה. תן לנו להחזיק חזק את היד של אלה שעוד יושבים איתנו סביב השולחן, ולא לחכות ליום שבו יישאר מהם רק געגוע כדי להבין כמה היו יקרים.

ותן לנו לדעת מה למסור לילדינו, כדי שגם בעוד מאה שנה, כשאנחנו כבר לא נהיה כאן; כששמותינו יהיו כתובים אולי מאחורי תמונה ישנה באלבום משפחתי; כשאיש כבר לא יזכור במה עבדנו, על מה התווכחנו, מי ניצח בבחירות ומי הפסיד, יעמוד אחד מצאצאינו בבית כנסת בארץ ישראל, בעל התוקע ירים את השופר, יהיה שקט. יישמע אותו קול עתיק. ולפתע, בלי לדעת בדיוק מדוע, משהו בלבו ירעד. אולי מפני שיש קולות שאדם שומע באוזניו, ויש קולות שהוא שומע בזיכרונו.

הוא לא בהכרח יזכור את שמנו. אבל הוא יזכור שהוא חוליה. והשרשרת תימשך.