האם ישראל של היום מסוגלת לענות על השאלה הזאת? מתישהו לאורך הדרך הפוליטיקה הפכה כל כך בעייתית, הרסנית ורקובה – עד שאיבדנו את היכולת לחשוב ישר ולנהוג בחוכמה. עם ההתנהלות הנוכחית שלנו אין דרך שלא להגיע לפינות כאלה, שבהן צריך לנתק קשרים וכלל לא בטוח שזה יעזור. ולמען מה? בניגוד גמור לתעמולה ששוטפת אותנו – הרי שום ממשלה שתקום בישראל לאחר בחירות 2026 לא תחתור להקמת מדינה פלסטינית. זו סתם אמירה תלושה מהמציאות בניסיון להפחיד מצביעים ולהניע אותם לפעולה בקלפי.
שלוש שנים אחרי טבח פרימיטיבי ומזעזע, המונח שתפס הוא לא "ברבריות החמאס" אלא "אלימות המתנחלים". זה מרגיז, כי מבחינת חמאס, גם יישובי העוטף היו "מתנחלים". המילה הזו הפכה לנשק שנועד לבלבל את העולם לגבי המצב המורכב כאן, ולצבוע את ישראל כולה בצבעים בעייתיים.
כשגורמים אלימים בהתיישבות מוציאים שם רע להתיישבות כולה, והופכים לכתם בלתי נסבל על המדינה כולה, השאלה הנוקבת היא מדוע אין לנו יכולת להתמודד עם הגורמים האלימים הללו. מה קורה? הרי זה רק קומץ, לא? אז למה עברו ארבע שנים ולא התגברנו על הקומץ? משהו כאן פשוט לא עובד, ולאף אחד אין על כך תשובה.
באופן אירוני, ההתנגדות הכוחנית וחסרת התחכום של חברי הממשלה הנוכחית למדינה פלסטינית, בשילוב חוסר היכולת שלה להשתלט על אותו קומץ אלים בהתיישבות, הם הדלק שמבעיר את התמיכה הכי גדולה שהייתה אי פעם בעולם להקמת מדינה פלסטינית. בזמן כזה של חשבון נפש, ראוי שלפחות נכיר בעובדה שכאן אנחנו עומדים.
מול הפרצוף שלנו
ככל שעובר הזמן, קשה להתעלם מהעובדה שהזלזול במצבנו הבינלאומי ואוזלת היד המוחלטת בשיפור המצב, הם הקונספציה החדשה. איך זה שכל כך הרבה אנשים אומרים ש"אין מה לעשות" או ש"יהיה בסדר", ופשוט מבטלים את העניין כאילו היה בעיה שולית?
אולי זה חלק מהתגובה הפוסט־טראומטית שלנו. כאילו עשינו "דיליט" על החלק במוח שיודע את האמת, רק כדי להאמין שהכל טוב כל עוד אנחנו קשוחים ולא חוזרים למדיניות ההכלה. כך נתקענו בפתרון הקונספציה הקודמת, במקום לזהות את הקונספציה החדשה ולמצוא פתרון. הרי כולנו יודעים שישראל תתקשה מאוד לשרוד – טכנולוגית, כלכלית, מדינית וצבאית – אם היא תהיה מבודדת מהמערב.
בעודי כותבת את הטור הזה, קיבלתי הודעת פוש: "בפרצוף של בריטניה, אירופה משנה כיוון ומרחיבה את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל". פלא שאנחנו לא מצליחים לראות בבירור? בתוך כל הטירוף הזה, רבים רוצים להוכיח שהמציאות היא שונה. נדמה שחשוב להם יותר לנצח בוויכוח הפוליטי מאשר שישראל תנצח במציאות. זה הזוי.
גל גדות ואדידס
תכף שלוש שנים לטבח, ומי חלם שיהודים רבים בעולם ייכנעו ללחץ סביבתי עד למצב שרבים מהם יפנו לנו גב? התשובה שלנו לכל יהודי מאוים גם היא אוטומטית וחסרת מחשבה: שיעלו לישראל, כאן הכי בטוח. כמה סתומים אנחנו צריכים להיות כדי לא להבין שאחרי 7 באוקטובר ישראל כבר לא נתפסת כמקום כל כך בטוח ליהודים? אנחנו גם רואים את נתוני ההגירה השלילית מכאן, במיוחד של אנשי מקצוע שיש להם ביקוש במדינות רבות בעולם.
אז עם כל הכבוד – סגירת הקונסוליה הבריטית בירושלים תעזור לנו כפי שעזרה סגירת השגרירות באירלנד לפני כשנתיים. כותרת נחמדה כדי להרגיע חלק מהמצביעים, אבל בפועל – אפס השפעה.
השאלה כבר איננה מי שכן היה או לא היה בקונספציה ב־6 באוקטובר, שהרי כולם היו, גם אלה שעושים מאמצי־על כדי "להוכיח" שלא. השאלה הבוערת היא מי נמצא בקונספציה עכשיו.
אז אם צריך לזקק את משאלת ראש השנה החשובה ביותר עבור עם ישראל לקראת תשפ"ז, זוהי המשאלה: שנחזור להיות היהודים החכמים שהיינו פעם. שנצליח בדרך נס לייצר מתוכנו הנהגה שלא תטביע אותנו במריבות בלתי נגמרות על מה שהיה, אלא בדיונים אמיתיים על מה שיהיה ואיך נשגשג כאן ביחד. אין שום סיבה שנעבור השמדת ערך מטורפת אחרי טבח שאחריו אם היה לנו שכל – היינו עובדים נכון ומטים את דעת הקהל העולמית להבנה שאין תקומה למדינה פלסטינית, והגיעה העת לחשוב על פטנט אחר. לא מאוחר מדי. זה עדיין אפשרי.
התרעות פיקוד העורף