אם הדברים יאומתו, השאלה המעניינת היא לא רק מדוע נתניהו לא העביר את המידע הלאה. צריך להבין איזו תפיסת מציאות הייתה צריכה להיות לו, כדי שאזהרה כזאת לא תיתפס כמידע שמחייב לעצור ולבחון מחדש את ההנחות. דווקא נתניהו, שבמשך עשרות שנים בנה את עצמו כמנהיג שרואה איומים לפני כולם, לא נתפס כאדם שמקל ראש באזהרות ביטחוניות.
והתפיסה הזאת לא נולדה בספטמבר 2023. כבר ב־2017, בדיון בכנסת על לקחי צוק איתן, אמר נתניהו שחמאס "מורתע". הוא הוסיף שאת ההרתעה צריך לתחזק כל הזמן. כלומר, חמאס היה אויב מסוכן, אבל כזה שניתן לנהל באמצעות שילוב של כוח והרתעה.
בהמשך התווסף למודל הזה גם רכיב כלכלי. החל מ־2018 אישר נתניהו את הכנסת הכסף הקטארי לרצועה. ההיגיון היה שככל שלחמאס ולעזה יש יותר מה להפסיד, כך המחיר של עימות רחב עולה, ולכן האינטרס של חמאס לשמור על השקט מתחזק. זה היה מודל עם היגיון פנימי ברור: חמאס רוצה לשלוט, שלטון מייצר אינטרסים, אינטרסים מייצרים דברים שאפשר להפסיד, ומי שיש לו מה להפסיד - נעשה זהיר יותר.
ואז המציאות התחילה לספק למודל הזה חיזוקים. ב־2022, כשישראל נלחמה בג'יהאד האסלאמי במבצע עלות השחר, חמאס נשאר מחוץ למערכה. בכירים ישראלים הסבירו אז שהדבר קשור, בין היתר, למדיניות האזרחית ולתמריצים הכלכליים שניתנו לתושבי הרצועה.
במאי 2023 זה קרה שוב. במשך חמישה ימי לחימה מול הג'יהאד האסלאמי, חמאס שוב לא הצטרף באופן ישיר. מבחינת מי שכבר האמין שחמאס נעשה פרגמטי יותר משום שיש לו שלטון, כסף, עובדים ואינטרסים לשמור עליהם, האירועים האלה נראו כמו אישוש.
וכאן צריך להבין איך קונספציה באמת נוצרת. המוח שלנו לא מקבל בכל פעם את המציאות, ומנסה להבין אותה מחדש מאפס. הוא בונה מודלים מתוך ניסיון קודם, ומשתמש בהם כדי לפרש מידע חדש. זה מנגנון חיוני. רוב הזמן הוא גם עובד מצוין. אנחנו לא צריכים לבדוק בכל בוקר מחדש את כל מה שאנחנו יודעים על העולם. ניסיון מאפשר לנו לנבא, לזהות דפוסים ולקבל החלטות במהירות.
בכל פעם שהמודל שלנו מנבא משהו - והמציאות מתיישבת איתו, הביטחון שלנו בו עולה. חמאס מורתע ואין מלחמה גדולה. עוד סבב מגיע וחמאס נשאר בחוץ. ניתנים תמריצים כלכליים, וחמאס ממשיך להימנע מעימות ישיר. כל אירוע כזה מחזק עוד קצת את אותה תפיסת עולם. אחרי מספיק הצלחות, קורה משהו חשוב: אנחנו מפסיקים להתייחס למודל כאל השערה שצריך לבחון ומתחילים להשתמש בו כדי לפרש את הראיות עצמן.
ופה נכנסת הטיית האישוש. מידע שמתיישב עם המודל מתקבל כאישור נוסף לכך שהבנו נכון את המציאות. מידע שסותר אותו לא בהכרח נדחה. הרבה פעמים הוא פשוט מקבל פירוש שמאפשר למודל להמשיך להתקיים. אנחנו מדמיינים הטיית אישוש כאילו אדם רואה עובדה שסותרת את דעתו ואומר לעצמו: "אני מעדיף להתעלם ממנה". כך זה בדרך כלל לא עובד. האדם רואה את העובדה. הוא פשוט משוכנע שיש לה הסבר אחר.
יש כאן גם מנגנון נוסף. הפסיכולוגית החברתית זיוה קונדה הראתה כבר לפני יותר משלושה עשורים שמוטיבציה יכולה להשפיע על האופן שבו אנשים מחפשים, שולפים ומעריכים מידע. אנחנו מסוגלים להיות ביקורתיים מאוד כאשר המידע מוביל למסקנה שאיננו רוצים לקבל, והרבה פחות ביקורתיים כאשר הוא מחזק מסקנה שנוחה לנו.
מחקרים מאוחרים יותר הראו שאנשים נזקקו לפחות ראיות כדי להגיע למסקנה רצויה, והפסיקו לחפש מידע מוקדם יותר כשהנתונים הובילו אותם למקום שבו רצו להיות. במילים פשוטות, כשיש לנו אינטרס שמסקנה מסוימת תהיה נכונה, רף ההוכחה נעשה א־סימטרי: מעט ראיות יכולות להספיק כדי לחזק אותה, והרבה יותר ראיות נדרשות כדי לגרום לנו לוותר עליה.
במקרה של נתניהו, היה לקונספציה הזאת משקל נוסף. היא לא הייתה רק הערכה מודיעינית שקיבל מאחרים. היא הייתה קשורה למדיניות שהוא עצמו הוביל במשך שנים. ככל שאדם השקיע יותר בהחלטה מסוימת, הגן עליה והסביר מדוע היא נכונה, כך שינוי עמדה דורש ממנו לא רק לעדכן את הערכת המצב, הוא גם מחייב אותו להודות שהנחות שעל בסיסן פעל במשך שנים אולי כבר אינן תקפות.
כתבתי בנובמבר 2023 שהדמיון בין 1973 ל־2023 אינו בכך שלא היו סימנים. בשני המקרים היו סימנים. הכשל היה ביכולת שלהם לתת קונטרה לתפיסה שכבר התקבעה. זו גם הסיבה לכך שהשאלה "כמה התרעות היו" אינה מספיקה. אפשר להוסיף עוד התרעה ועוד מקור ועוד מידע, אבל כל עוד המודל הבסיסי נשאר יציב, המוח מסוגל להמשיך לפרש את המידע החדש דרכו.
ועדת החקירה שתקום תצטרך כמובן לברר מי ידע מה, מתי המידע הגיע ולמי הוא הועבר. אבל אם אנחנו רוצים למנוע את הקונספציה הבאה, צריך לשאול גם שאלה פסיכולוגית הרבה פחות נוחה: איך גורמים למקבלי החלטות להבין שהניסיון שלהם, דווקא משום שהוכיח את עצמו כל כך הרבה פעמים בעבר, עלול להפוך ברגע מסוים לדבר שמונע מהם לראות שהמציאות השתנתה?
התרעות פיקוד העורף