אבל פרשת הדרכים האסונית ביותר בהיסטוריה הפוליטית של התנועה הציונית, שהולידה את ההחמצה הכי גדולה של עם ישראל בעת החדשה, קבורה עמוק בתוך ארכיונים נידחים וגנזכים נטושים. היא התחוללה ב-1931. אבל בעוד בחירות 1992 זכורות לכל, לאיש אין מושג על אודות הדרמה הפוליטית הגורלית הרבה יותר שהתחוללה לפני יותר משלושה דורות. לפני שצוללים לאירוע, להלן רקע קצר.
בשנות ה-50, כאשר המערב שקוע בהתאוששות מהמלחמה מול הנאצים ומתעלם מהמפלצת המתעצמת ממזרחו, התייצבה פליטה יהודייה אמיצה מברה"מ ושמה איין ראנד וזעקה: הצילו, הקשיבו לצופרי האזעקה שהפעיל ווינסטון צ'רצ'יל בפולטון מיזורי כבר ב-1946: "משטטין בים הבלטי ועד טריאסטה שבאדריאטי, ירד מסך ברזל לאורך אירופה...".
ראנד, שדיווחה למערב עוד בשנות ה-30 על המתרחש בברה"מ, טוותה מסך של מילים המתחברות לקיר רעיוני של פלדה להגנה על איי החירות שנותרו בריאים במערב. בשנות ה-50 נראה הקרב הזה כקרב מאסף, כשהגייסות החמישיים האדומים והוורודים מכרסמים בדמוקרטיות הקורסות כמו טרמיטים. אפילו צרפת ואיטליה עמדו על סף נפילה בידי מפלגות קומוניסטיות הממומנות ממוסקבה ומתודרכות על ידה.
מסך הפלדה של ראנד היה תורה רעיונית פילוסופית, שאותה הטיבה לפשט ללשון בני אדם ולארוז בשלושה רומנים משני עולם: "אנו החיים", "כמעיין המתגבר" ו"מרד הנפילים". לצד מאמריה וספרי ההגות שחיברה, גייסו שלושת הרומנים המרתקים צבא מאמינים שאיתו ניתן היה לצאת לקרב על רוח האדם ולטפח את השאיפה לחירות, לדמוקרטיה ולכלכלה חופשית.
טלגרמה מפוברקת
"מרד הנפילים" של ראנד היה אגדה אוטופית מהספרים. הג'ון גאלטים של החיים הממשיים, החיים בקרבנו, יכולים, לכל היותר, לחלום על התנהלות אינדיבידואליסטית במתחמים מגודרים ולהוות מודל לחיקוי (ג'ון גאלט היה אב טיפוס האדם המושלם ב"מרד הנפילים"). אבל בימי קטנות, לעולם יעקדו הגמדים הליליפוטיים של ג'ונתן סוויפט ב"מסעות גוליבר" את הגוליברים. כי העולם שמחוץ לאגדות שייך לגמדים. סיפור עקדת זאב ב-1931 נועד לשמש תמרור אזהרה.
קרב סטלינגרד של הבולשביזם הציוני, שהסתיים בשלטון ללא מצרים בן 46 שנים, התחולל בין 30 ביוני ל-15 ביולי 1931. מפא"י, שקמה ב-1930 כאיחוד בין הפועל הצעיר לאחדות העבודה, הפכה לכוח הדומיננטי ביישוב. אומנם בקונגרס הציוני היא הייתה הסיעה הגדולה עם 29% מהצירים מול 21% של הרוויזיוניסטים, אך האחרונים הגיעו לקונגרס בברית עם המזרחי והציונים הכלליים ב'.
לאחר התפטרותו של חיים ויצמן בעקבות "הספר הלבן", נחשב זאב ז'בוטינסקי למועמד הטבעי להחליפו. ויצמן אפילו הספיק לברך אותו בליל הפתיחה לבחירתו הצפויה. נגדו התייצבו 75 צירי מפא"י. תמכו בו סיעות הרוויזיוניסטים, הציונים הכלליים והמזרחי, שמנו יחד 163 צירים. הם, למעט קומץ צירי הציונים הכלליים א' הנאמנים לדרכו הפייסנית של ויצמן, תמכו גם בעניין המדיני שעמד בראש מעייניו של ז'בוטינסקי, והוא ההצהרה שמטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
בן-גוריון לא ייחס חשיבות להחלטה על מטרת הציונות, אבל הוא שש להשתמש בה כקרדום לטרפוד בחירת ז'בוטינסקי על ידי תקיעת טריז בינו לבין שותפותיו. הוא הותיר בארץ בידי אליהו גולומב וסעדיה שושני טלגרמה מפוברקת בשם מודיעין "ההגנה", המזהירה כי קבלת ההחלטה בדבר הקמת מדינה עלולה להביא לחידוש המהומות בארץ. ההודעה נשלחה לבזל ביום ההצבעה בהחלטה על הכרזת המדינה כיעדה הסופי של הציונות ("אנדציל"), שאותה קידם ז'בוטינסקי.
אף שידעו שקבלת ההצעה היא הכתרתו בפועל של ז'בוטינסקי - כמחצית מצירי מפא"י רצו לתמוך בהצעה, על פי עדותו של בן-גוריון: "... גם בסיעת הפועלים נחלקו הדעות באופן פטאלי - 'פיפטי-פיפטי' - ורק בדרך-נס ניצלנו. יכולנו גם אנו להיכשל". אליעזר קפלן סיפר, רק ליודעי סוד: "ברגע זה הגישו לי את הטלגרמה מהארץ. הכרחנו את רינגל למסור את הטלגרמה לנשיאות ולהקריאה. היא עשתה רושם חזק, ... ובדרך נס ניצלנו מאסון". מפא"י הגישה הצעה לסדר שלא להעלות כלל את הנושא להצבעה עד שיתברר מה עומד מאחורי המברק. הציונים הכלליים והמזרחי תמכו בהצעה.
קרע את כרטיס הציר
ז'בוטינסקי, בעקבות דחיית ההצבעה על מטרת הציונות - איבד עניין בקונגרס. כאשר אנשי המזרחי והציונים הכלליים שבו והפצירו בו, הוא נאות לעמוד בראש התנועה אם יינתנו לו מחצית חברי ההנהלה. המזרחי והכלליים סירבו. הם התעקשו על ייצוג בהנהלה לפי יחסי הכוחות בקונגרס. צירי הרוויזיוניסטים שבו לאולם - מלבד ז'בוטינסקי, שקרע את כרטיס הציר שלו - והדיחו את ויצמן ברוב של 118 מול 98 צירי מפא"י והחלק שנותר נאמן לו בציונים הכלליים, שיכונו מעתה והלאה ציונים כלליים א'.
בניסיון לרצות את ז'בוטינסקי הייתה עילתה המוצהרת של הדחת ויצמן אמירתו: "אין הכרח ברוב יהודי בארץ כדי ליצור בה ציביליזציה עברית". אבל מי שסיכם את הקונגרס נכוחה היה משה שרת, שאמר בגילוי לב במרכז מפא"י: "כל המאמצים היו מכוונים כדי להפריד בין הרוויזיוניסטים לשאר הסיעות".
אבל כאן מתחבא בזיכרונות ניומן סיפור לא ידוע: "בשעה מאוחרת בלילה יצא ברל כצנלסון, המנהיג והאידיאולוג של מפא"י, מגדרו והלם על השולחן בבקבוק של מי-סודה. כולנו היינו יגעים ועצבינו ממורטים. לבסוף, עם שחר, הגענו להסכם על הנהלה של קואליציה. בשעה שעמדנו בסיום הדיונים בוועדה נקראתי החוצה למסדרון.
שם, בצווארון זקוף מפני אוויר השחר הצונן, עמד זאב ז'בוטינסקי. מבלי להשחית מילים הציע כי אצטרף אליו ואגיע להסדר עם תנועתו לגבי הרכב ההנהלה הציונית. זה היה סימן ראשון לתזוזה מצד הרוויזיוניסטים. אך הוא בא בשעה השתים-עשרה. מאוחר מדי. אמרתי לו שכבר הגענו לידי הסכם והחלטה בוועדה, ושמן הנמנע לפתוח את השאלה מחדש. הוא פנה ממני והלך בלי לומר מילה, ואולי הרגיש כמוני כי הרוויזיוניסטים החמיצו הזדמנות היסטורית".
במבט לאחור מכאיב לדמיין מה יכלה הנהגה עם זאב ז'בוטינסקי כנשיא וחיים ארלוזורוב במחלקה המדינית לקדם, ובעיקר מה הייתה מסוגלת למנוע. חומר למחשבה לחג.
התרעות פיקוד העורף