מה לנו ולסכסוך הזה? שום דבר כמובן. החשבונות של ישראל עם בריטניה קשורים למדיניות החרם שלה – ניסיון מגושם להשפיע על מדיניות ישראל בשטחים. מיליי הוא כמובן חבר יקר. אז ישראל, כדרכה, תוחבת את אפה לעניינים שאינם שלה. אחר כך תתלונן, כמו קוזאק נגזל, על תשומת הלב היתרה שהיא מקבלת.
היו שחשבו בזמנו שמסקנות ועדת פרנקס ראויות לתואר "טיוח". הוא ניקה את הממסד מאשמת ההערכה השגויה. הייתה קונספציה: ארגנטינה לא תעז. הייתה מציאות: היא העזה. הייתה דילמה: כיצד לנהוג לנוכח קריסת הקונספציה. הייתה החלטה: הכיבוש הארגנטינאי יוסר בכוח. נשמע מוכר? היה קל יותר לזרוק את הכוח הארגנטינאי הפולש מהאיים הכמעט שוממים, ועכשיו קשה יותר לזרוק את הכוח החמאסי השולט ברצועה המאוכלסת בצפיפות.
בשני המקרים, מדינה נתפסה לא מוכנה למהלך של האויב. בשני המקרים, הכישלון להביא בחשבון את האפשרות שנראתה פחות סבירה להוביל למלחמה. ובכל זאת יש הבדל גדול: הבריטים הופתעו הרחק מחופיהם. הזעזוע היה עקרוני, לא מהותי. אנחנו הופתענו בתוך בתינו. הזעזוע צרב את התודעה.
זמן ללכת
יש שיאמרו: נמצא האקדח המעשן המוכיח את אחריותו של נתניהו. יש שיאמרו: עוד אזהרה פחות אזהרה לא משנות את התמונה הכללית. מלכתחילה הקושי של ישראל – כמו הקושי של תאצ'ר בבריטניה – היה להעלות על הדעת אפשרות של מתקפה מהסוג שחמאס יזם. אין אזהרה כללית שהיה בכוחה לקעקע את המכשול הקוגניטיבי הזה.
השאלה אם ומה ידע נתניהו – בשנים שלפני, בחודשים, בשבועות – מעסיקה את הציבור הישראלי, מציפה את השיח הישראלי. אבל נדמה שיש מי שמייחסים משמעות יתר להשפעה שלה על הישראלים ערב בחירות.
שניהם נשארו בתפקיד. שניהם המשיכו לנהל את המערכה אחרי ההפתעה הקטלנית. גם תאצ'ר נשארה בתפקיד, עוד שנים רבות אחרי ההפתעה הארגנטינאית. היא הובילה את מדינתה לניצחון הגדול ביותר של כהונתה, שהבטיח למעשה את המשכה.
אפשר לומר: נתניהו לא רק היה בתפקיד בזמן שישראל ספגה מכה. הוא – בהחלטותיו ובמעשיו – הוביל בפועל לתנאים שאפשרו את מתקפת חמאס. זו טענה שקל מאוד להוכיח לאחר שהייתה מתקפה, אבל היא סובלת מליקוי מהותי של ניתוח בדיעבד. רק ביודענו את מה שאנחנו יודעים היום, יש לנו יכולת להצביע על שגיאותיו הגדולות של הקברניט. אלא שייתכן שכל ראש ממשלה היה עושה שגיאה דומה, או אולי שגיאה גדולה עוד יותר. ייתכן שלו ראש הממשלה הזה היה פועל אחרת, הייתה באה קטסטרופה אחרת. גדולה עוד יותר.
כל זה לא בא לומר שנתניהו צריך להישאר בתפקידו. או לעזוב את תפקידו. זה בא לומר שאין קושי למתנגדי נתניהו להציע נרטיב שמחייב עזיבה, ואין קושי לתומכיו להציע נרטיב שמצדיק הישארות. רוזוולט הוכה ונשאר כדי להביא את ארה"ב לסף ניצחון. גם סטלין (שאותו, צריך להודות, היה קושי גדול לסלק בגלל אופי המשטר). גם תאצ'ר, אחרי פוקלנד, שהייתה הפתעה משונה, שאחריה מלחמה משונה, כמעט קומית.
נתניהו יאמר: הופתעתי, התאוששתי, הובלתי למעין ניצחון. מתנגדיו יאמרו: הוזהרת, לא הקשבת, הופתעת, לא תפקדת, הבטחת ניצחון ולא קיימת. תאצ'ר הניפה את היוניון ג'ק מעל איי פוקלנד. נתניהו הניף דגלים ישראליים ברחבי המזרח התיכון, אבל את סופה של המלחמה טרם הצליח להביא.
"יהיה זה לא טבעי להפקיד את בחירת השופט הראשי בידי העם, כשם שיהיה זה לא טבעי להפקיד שיפוט של צבעים בידי אדם עיוור", קבע. השבוע הושלמה עבורנו פלטת הצבעים שממנה נלך לבחור בעוד כמה שבועות, כמו עיוורים. הליכוד בגוון ברדוגו, ישר! בגוון חום-גולני, עוצמה יהודית בגוון גוטליב, הנדל בגוון זליכה.
מאזן השנה
אפשר להביט ארבע שנים לאחור ואפשר שנה. בימים אלו אנו מאחלים זה לזה "שנה טובה", וזו כמובן ברכה, לא הערכה. ברכה ניתנת עם המבט קדימה. הערכה נערכת במבט לאחור. השבוע ביקשנו מהישראלים להביט לאחור. לא שאלנו אם הם אופטימיים ביחס לעתיד – גם את זה אנחנו שואלים מעת לעת, והתשובה די יציבה: קצת יותר משליש מהם אופטימיים.
אלא שהשבוע שאלנו (במסגרת הסקר החודשי של JPPI) האם לאופטימיות (או לפסימיות) שלהם לפני שנה היה בסיס שהתבטא במציאות. האם השנה שחלפה הייתה טובה ביטחונית. האם הייתה טובה כלכלית. האם הייתה טובה חברתית. שלוש שאלות, באותו נוסח, ומהצירוף של שלושתן אפשר להציע מאזן. לא מאזן על מצבה של המדינה. מאזן על מה שחושבים אזרחי המדינה על מצבה. אולי בצדק, אולי לא.
הנה הממצא הראשון, ולא כל כך נעים לכתוב עליו בערבו של חג: כמעט מחצית מהישראלים – 45% – אומרים שהשנה לא הייתה טובה. במה לא הייתה טובה? המחצית הזאת אומרת שהיא לא הייתה טובה באף אחד משלושת התחומים שעליהם שאלנו. לא בביטחון, לא בכלכלה, לא בחברה. בציבור הערבי – מדובר בשבעה מכל עשרה. ומול המחצית הזאת, כמה ישראלים אומרים שהשנה הייתה דווקא טובה בכל שלושת התחומים? רק 12%. אחד משמונה מאיתנו.
נסביר מה עשינו: היו שלוש שאלות נפרדות. הן נשאלו השנה, ובאותו נוסח גם בסקר של ספטמבר לפני שנה. היו ארבע אפשרויות לתשובה: טובה, סבירה, לא טובה, גרועה. בחישוב שהצגנו בפסקה הקודמת, שנה "טובה" כוללת גם את מי שאמרו שנה "סבירה". כלומר, תשובה חיובית גם ברף הנמוך. מי שאמר על השנה "סבירה", נספר בצד החיובי. ולמרות זאת, 45% לא הגיעו אליו באף תחום.
את כלל המספרים בחנו בחלוקה לקבוצות. שתי קבוצות של ישראלים קל לזהות, ואולי גם לנחש מראש. קבוצה אחת אומרת: הכל היה טוב. הביטחון, הכלכלה, החברה. מאפייניה: זו הקבוצה הימנית ביותר, הדתית ביותר, ובהתאם המרוצה ביותר. אם לחבר את ההערכה החיובית שלהם למצב הפוליטי, תתקבל מסקנה צפויה למדי. כמעט כולם מרגישים שניצחנו במלחמה.
תשעה מכל עשרה מחברי הקבוצה רואים בנתניהו את המתאים ביותר להיות ראש הממשלה. זו עמדה סבירה: אם הכל טוב, אין סיבה להחליף הנהגה. כמובן ישנה גם אפשרות הפוכה: מכיוון שאין רצון להחליף הנהגה, אין מנוס מלומר שהכל טוב (אחרת, חברי הקבוצה ייקלעו לדיסוננס קוגניטיבי, שזה מצב שבני אדם משתדלים להימנע ממנו).
אל מול שתי הקבוצות שתיארנו יש קבוצה שלישית. קבוצה שאומרת – השנה הייתה טובה, או לפחות סבירה, בביטחון ובכלכלה. השנה הייתה לא טובה, ואולי אפילו גרועה, בהיבט החברתי. זו לא עוד דרגה על הסולם שבין מרוצים למאוכזבים. זו עמדה אחרת. המדינה מתפקדת. החברה מפורקת. 21% מהישראלים מחזיקים בה. 26% מהיהודים. ולא במקרה אמרנו יהודים: 99% מחברי הקבוצה הזאת הם יהודים. ערבים כמעט אין בה. מי שאומר בציבור הערבי שהשנה הייתה רעה חברתית, אומר בדרך כלל שהיא הייתה רעה גם ביטחונית וגם כלכלית. את ההפרדה – הגיונית או מופרכת – בין המדינה לבין החברה עושים רק היהודים.
ומה עם כל השאר? שלוש הקבוצות האלה מסתכמות ל-78%. נשארו 22% מהישראלים שהמאזן שלהם מעורב: תחום אחד טוב ושניים לא, או שניים טובים ואחד לא, בכל מיני צירופים. אפשר להשאיר אותם כקבוצה רביעית. אבל זו לא באמת קבוצה. זה סל. אז עשינו מה שעושים עם סל: חילקנו את תכולתו לפי הכלל שמבדיל ממילא בין שלוש הקבוצות – האם המדינה תפקדה, והאם החברה תפקדה. מי שהשנה הייתה בעיניו טובה בביטחון בלבד, או בכלכלה בלבד, ולא בחברה, אומר בעצם את מה שאומרת הקבוצה השלישית: המדינה כן, החברה לא. הם מצטרפים אליה. מי שהשנה הייתה בעיניו טובה בחברה בלבד, ובביטחון ובכלכלה לא, אומר שגם המדינה לא תפקדה. הוא מצטרף לקבוצת "הכל רע".
כך מתקבלת ישראל של שלוש קבוצות. 16% אומרים: המדינה מתפקדת והחברה מתפקדת. 35% – יותר משליש – אומרים: המדינה מתפקדת, החברה במשבר. 48% אומרים: המדינה לא מתפקדת. מחצית מהישראלים סבורים שהמדינה לא סיפקה את הסחורה השנה, לא בביטחון ולא בכלכלה. ישראל של שלוש קבוצות: הראשונים לא צריכים להזיז את הגבינה. טוב להם; האחרונים מחכים לבחירות בתחושת חירום; אלה שבאמצע עוד מנסים להבין למה יש חברה שבורה במדינה מתפקדת.
גושי הבטון
ברביעי שעבר בערב, עוד לפני שנסגרו הרשימות, הצגנו מצב של שוויון בין גוש הקואליציה לגוש השינוי (אופוזיציה לא כולל ערבים), והתחוללה מהומה קטנה. על מה המהומה? חלק ממנה נובע מחוסר הבנה של האופן שבו עובדת סטטיסטיקה.
דוגמה (יודעי סטטיסטיקה בסיסית: סליחה על הדוגמה הטריוויאלית): זרקו מטבע לאוויר 10 פעמים. הציפייה שלכם תהיה שייפול 5 פעמים על עץ ו-5 על פלי. אבל בכמה מהמקרים שתזרקו את המטבע זה באמת מה שיקרה? התשובה היא: כרבע. ב-40% מהמקרים תקבלו 6-4 או 4-6. בעוד כמעט רבע מהמקרים 3-7 או 7-3, וכן הלאה.
הסוקרים יכולים להתמודד באחת משלוש דרכים עיקריות. קודם כל הם יכולים להגדיל את המדגם. זה מוריד את רמת התנודתיות, אבל יש לזה כמובן עלות בזמן ובכסף, ואפילו בנסיבות כאלה נותרת תנודתיות. אז מה הם עוד יכולים לעשות? הם יכולים לנסות להסתיר את ממד האקראיות כמה שיותר.
את זה נהוג לעשות, בדרך כלל, באמצעות ערבוב של נתוני השבוע עם נתונים משבועות קודמים כדי "ליישר" את הגרף. הם יכולים גם לעשות את ההפך: לחשוף את ממד האקראיות בלי הסתרות בכלל, ופשוט להראות מה יצא בסקר. כולל במקרים שבהם המטבע הוטל 10 פעמים ונפל בכולן על עץ (זה יקרה מעט מאוד פעמים – 0.2%, אבל כאמור, מצב של 7-3 יקרה כמעט ברבע מהפעמים).
השאלה איך לנהוג מוכרעת על ידי רוב הסוקרים בתשובה "לא כך ולא כך, אלא משהו באמצע". איפה נמצא האמצע של כל אחד מאיתנו, זו במידה רבה שאלה של טעם. מצד אחד, נכון להראות נתונים שלא יזעזעו את הצופים כל שבוע מחדש. רוב הצופים לא מבינים כמה התנודתיות משפיעה על התוצאה, וניסיון להסביר להם כל שבוע מחדש "מה קרה" הוא עניין קצת מייגע. מצד שני, צריך להיזהר ממצב שבו הצופים חושבים שהם רואים סקר "שנערך השבוע", אבל למעשה רואים סקר מכובס ומעובד כמעט ללא הכר.
עכשיו נחזור לטענה שבה פתחנו: ברוב הסקרים (יוצאי הדופן המוכרים הם הסקרים של ערוצים 14 ו-15, שבקביעות נותנים יתרון גדול לקואליציה המכהנת), המצב יציב הרבה יותר ממה שנדמה כבר חודשים רבים: לקואליציה יש בסקרים הממעיטים קרוב ל-50 מלמטה, ובסקרים המרבים קצת יותר מ-50 מלמעלה.
הטווח של תנועת הקואליציה הוא בערך 48 עד 53. וכן, זה כמובן הבדל גדול. ומצד שני, לא הבדל בלתי סביר בעולם של תנודות סטטיסטיות. בטח שלא בעולם שבו הסקרים בוחנים כל שבוע מחדש מפה קצת אחרת של מפלגות – מה שסוף-סוף נגמר ברביעי האחרון. בכל מקרה, בשני המקרים זה לא מאפשר לקואליציה הנוכחית את הקמת הממשלה הבאה.
ומה על האופוזיציה? מצבה של האופוזיציה נגזר משתי ההערכות של הגושים האחרים: הערכת מצב הקואליציה והערכת ביצועי המפלגות הערביות. רק מי שמעריכים גם את ביצועי הקואליציה וגם את ביצועי הערביות ברמה יחסית נמוכה – מגיעים לתוצאה שאיכשהו מקרבת את האופוזיציה לדמיין ניצחון.
אנחנו במצב של יציבות. הנה הוכחה מצורפת בגרף: בחודשים יולי-אוגוסט המדידה של "התאמה לראשות הממשלה" של נתניהו ואיזנקוט כמעט לא משתנה. למה דווקא מאז? כי בסוף אפריל בא האיחוד של בנט עם לפיד. במאי-יוני התחולל המהפך שבו בנט ירד וירד ואיזנקוט עלה ועלה.
ביולי כבר היה ברור: המועמד הסביר יותר הוא מי שבנט ולפיד ניסו לכפוף את קומתו. בחלק מהסקרים (כולל בשלנו) גברה הנטייה להציג שאלה שבועית על המועמדות של נתניהו נגד איזנקוט ולהפסיק לשאול בכל שבוע על זאת של נתניהו נגד בנט. אין טעם לשאול על מי שבעיני הציבור אינו מועמד.
מרגע שזה קרה, והתברר שיש מועמד של גוש הקואליציה (ידוע מראש – נתניהו), ויש כנראה מועמד של גוש השינוי (גם אם לא כל ראשי המפלגות הכירו בעובדה הזאת), הציבור גיבש עמדה שמתאימה למצב החדש, ומאז הוא שומר עליה כמעט בלי שינוי. נתניהו לא השתנה. הוא סחורה מוכרת. איזנקוט הקפיד לא לעשות שגיאות. הוא בעיקר שתק, או אמר דברים שכבר אמר קודם, בלי לחדש באופן שעלול לזעזע בוחרים.
גם המציאות נותרה על כנה. שום דבר דרמטי – בדרגה של מלחמה עם איראן, או נפילת השלטון באיראן – לא קרה בקיץ. יציבות בשטח אפשרה יציבות בדעת הקהל. הטלטלות רובן מלאכותיות – תוצאה של ספין שלא מזיז בוחרים, או תנודתיות של הסקרים, או שינויים ארגוניים בהרכבי המפלגות. כך נראית יציבות. עד שיוכח, ביותר מסקר אחד, אחרת.
התרעות פיקוד העורף