למרות זאת, חשיבות האירוע איננה בעצם קיומה של השיחה אלא בשאלה אם גם איחוד האמירויות הזהירה את ישראל מפני פיצוץ בזירה הפלסטינית, כפי שעשו לפניה המצרים. התשובה חיובית. תל אביב ואבו דאבי מקיימות מגע ישיר, יומיומי, בימים אלה וגם ערב 7 באוקטובר.
האמירותים התריעו בפני ישראל כי התנהלותה במזרח ירושלים, הלחץ הכבד על אוכלוסיית עזה והמציאות הסבוכה בגדה - מעמידים את הפלסטינים בגבם אל הקיר. המכבש עליהם - הדתי, הצבאי, החברתי והכלכלי - עלול להתפרץ. שלוש וחצי שנים לפני אותה שבת התריע המודיעין המצרי בפני ישראל כי היא עומדת בפני פיצוץ עם הפלסטינים. בירושלים שמעו, הנהנו, והלכו לעסוק במלחמות יהודים.
מצד שני, אם יכחישו כי הייתה שיחה ובמרכזה התרעה נקודתית, יטהרו את נתניהו ויעניקו לו נקודות חשובות במסע הבחירות, והרי אינם מאוהדיו. שאיפתם הכמוסה היא שיסיים את ימי שלטונו. אין זה ממנהגה של איחוד האמירויות להתערב כה בגלוי בענייניה הפוליטיים הצרים של בת ברית. נדיר למצוא אותם נוהגים בהיסטריה הילדותית שבה לוקים הפוליטיקאים שלנו על בסיס יומי. ישראל איננה תימן שיש לשלוח אליה מטוסי קרב כדי להגן על עצמם. היא ידידה קרובה. מצידם שיתבשלו הישראלים במיץ שבישלו. תדמיתם המעונבת ויחסיהם החשאיים עימה חשובים עשרות מונים מכדי לקלקל אותם בשירות העניין הפלסטיני.
למד מהטובים ביותר
צדקה לשכת נתניהו שטענה השבוע כי מוחמד דחלאן מנסה לבחוש בבחירות בישראל. אבל הוא למד מהטובים ביותר. ישראל איננה רק בוחשת בבחירות בצד הפלסטיני. פעמיים לפחות היא סיכלה אותן וגרמה לביטולן. כמו שהוא גייס לעצמו נאמנים מקרב הישראלים, עיתונאים למשל, כך גייסה ישראל נאמנים מקרב הפלסטינים, אבו מאזן בראשם, כדי למנוע בחירות.
אין זה קל להיות ישראלי בימים אלה, וקשה שבעתיים להיות צרכן תקשורת ישראלי. סוכני המידע, כלומר העיתונאים שתפקידם הראשון והעיקרי למסור לציבור עובדות, נחלקו ביניהם בין אלה הטוענים כי הייתה שיחה בין שני המנהיגים, לאלה הבטוחים כי לא התקיימה. המקורות מתעתעים, ועובדה כה פשוטה איננה מגיעה לכלל אישור ודאי. התוצאה היא שבישראל של ימים אלה אין סמכות שאפשר לבנות עליה כדי ללמוד אם עובדה פשוטה קרתה או לא. עידן המניפולציה במידע הגיע לשיאו, והמדרון החלק עוד לפנינו.
שובו של הטרנספר
איש אינו יודע כמה מתושבי עזה רוצים לעזוב בימים אלה. אבל הם לא יעשו כן מרצונם החופשי, אלא אם מישהו יאלץ אותם לעשות כן. בתיהם נחרבו, היכולת להתפרנס נשללה מהם, ועתידם הקיומי מעורפל. אם ננופף מול עיניהם בצ'ק שמן ונגרום להם לומר "רוצה אני", פירושו שהם הסכימו תחת אילוץ ולא מבחירה. זהו גירוש.
קיימת מחלוקת בשאלה אם יהודי מצרים, או עיראק, עזבו את מולדתם מרצונם. הערבים אומרים שלא הייתה להם סיבה לעזוב ומתגעגעים אליהם עד ימינו. היהודים טוענים בתגובה כי רובם נאלצו לברוח. בשתי המדינות הללו גברו הרדיפות לאחר קום המדינה, ורוב בני הקהילה היהודית קמו והלכו. האם היה זה טרנספר או עזיבה מרצון? גם המעטים שנותרו מאחור סבלו מרדיפות. כאשר יצאו משם ובאו לישראל, הם נתפסו כאן כבורחים שמילטו את נפשותיהם מהעריצות הערבית. כך גם תושבי עזה. מי שיוצעו לו חיי פאר במדינה אחרת אחרי החורבן והאימה שעבר, לא נוכל לומר כי עזב מרצונו, אלא נאלץ לברוח תמורת שלמונים.
אבל ברח לאן? כאן אנחנו מגיעים למדינה הקולטת. בזמנו דובר על מגעים עם ידידת ישראל, אתיופיה, ועל מגעים נפרדים עם סודאן. דבר לא נסגר איתם לבסוף. מצרים, מצידה, מסרבת קטגורית לקלוט פליטים מעזה. היא רואה בכך חיסול האפשרות שעוד נותרה לפתרון שתי המדינות של הבעיה הפלסטינית. הפתרון הזה מבוסס על קשר גיאוגרפי בין עזה והגדה המערבית, וריקונה של עזה מתושביה ירוקן את נוסחת שתי המדינות מתוכנה. מצרים אף סבורה כי פליטים מביאים עימם צרות. היא לא מוכנה לפתור את צרותיה של ישראל על חשבונה. ומי יממן את קליטתם? נכון להיום, איש אינו מוכן. לא מדינות ערב, לא המדינות הקולטות וכמובן לא ארצות הברית.
נאיבי לחשוב כי נוכל למרר את חייהם כדי שירצו לקום ולעזוב - והכל יבוא על מקומו בשלום וסליחה. עקירת בני אדם מבתיהם היא מהלך דרמטי שנחרת בליבם של המפונים לעשרות שנים. הוא מותיר בלב המגורש זיכרונות, געגוע וגם איבה עמוקה כלפי מחוללי האירוע. הוא לא מסתיים בעצם הסילוק, להפך. שם הוא רק מתחיל. עלינו לדעת כי בעשותנו כך, אנו פותחים חשבון אישי לא רק עם אלה שיאולצו לעזוב, אלא גם עם נכדיהם וניניהם. וזאת בלי קשר לשאלה אם צה"ל יהיה מוכן בכלל לציית להחלטה מסוג זה
התרעות פיקוד העורף