"אני מפחדת. יש לי חשש. אני מפחדת לעשות את זה, אבל אני גם ממש רוצה. זו הגשמת חלום בפוטנציה"' כך ההרגשה שלי לגבי כל החלטה בחיי בארבעים ושלוש השנים האחרונות. התרגשות ופרפרים בלב, עם חשש מכישלון מוחץ פנימה החוצה. איך אוכל להביט במראה החברתית?
איך אוכל להביט במראה על עצמי? וזה עוד בלי לדבר על ביטחון עצמי שאינו מרוצה תמיד לגמרי עד הסוף ממה שהוא רואה.
כך ההרגשה הייתה בלימודיי התיכון, בצבא, באוניברסיטה, בדקה לפני שנכנסתי לראיונות בתוכניות בוקר ובשניה לפני שנכנסתי לעורך הראשי של מעריב להסביר לו אי שם לפני עשר שנים, למה הטור שלי חייב להיות באונליין, מדוע חייבים לשמוע את קולי. מן הרגשה כזו של כל העולם בידיי עם תחושה של על מי אני עובדת? אולי אני בעצם אובדת עצות ומנסה להמציא את עצמי כל פעם מחדש.
אבל בעצם מי מאיתנו לא? אז למה תמיד מקנן בי החשש הזה?
מדוע גם כשאני מגיעה למחוז חפצי, מזיזה את הגבינה שלי פעם אחרי פעם יש שם בתחושה הזאת אי שביעות רצון מדגדגת?
אז לכבוד השנה החדשה החלטתי להקדיש את הטור למספר אנשים חשובים מאוד שהוציאו אותי מאזור הנוחות וגרמו לי להתמודד עם שדיי ופחדיי בשנה החולפת, ממליצה לכל אחד מאיתנו שיהיו לצידו אנשים שגורמים לו
לזוז באי נוחות בכיסא, בקטע מרפא: העורכת שלי- ליאת המהממת, שזורמת איתי על חלומותיי הפרועים, מראיינת בחסד ויודעת לשים את התכל'ס על השולחן. כל כך הרבה שנים שאנו מכירות ובשנה האחרונה שדרגנו את הקשר לחברות יפה ומלאת רבדים.
האחת שיודעת לזהות כותרות בבני אדם וסיפור אישי בלב של כולם. מסתכלת בדם של הורידים ומתעקשת ומחבקת בכל מילה. האחת שלמדתי ממנה על להוציא את הגרעינים מהרימון, את ההפתעה מביצת הקינדר, את הזיקוק.
האחת שהפרטי שלי והמקצועי שלה מתחברים ובכלל עם הזמן גילינו עוד כל כך הרבה השקות בהודעות קוליות בלתי נגמרות לתוך הלילה.
המעצבת הגרפית שלי- נטלי, המוכשרת שמאגדת חלומות במחולל צבעים ובמכחול של רגישות יודעת להקשיב לפעימות הלב של הסיפור שיוצא לכריכה של ספר, לעיצוב מרצ'נדייז ובכלל ליכולת המטורפת הזאת להרגיש בני אדם לפני שהעזו לחלום. איך את עושה את זה? אני קצת מעריצה אותך על חזונך. על הוויתך. תודה שאת רואה בי דברים שנעלמים מעיניי.
הילדים שלי- עילי, אורי ויהלי- שמוציאים ממני את כל מה שאפשר, מתי שאפשר, ללא קשר לשעה ביום או בלילה, או למצב רוח. ליכולת המופלאה שלהם להוציא ממני חיוך וזעם, רוך ונוקשות ועדיין להיות שלמה עם הכל. בו זמנית. לדעת שאמא שבעה היא אמא טובה, ואמא שבעה משעות
שינה היא אמא נפלאה. לילדים המדהימים האלה שמלמדים אותי כל יום קצת יותר על עצמי. על יכולותיי ושאיפותיי. על פחדיי והשגתי. על היכולת להיות נורמאלית, גם כשאני הורמונלית. על יכולת הלהיות בהכל גם אם זה לא בדיוק איך שחשבתי פעם. ואולי מזל שזה לא איך שחשבתי פעם.
וכמובן החסון שלי- האחד שאי שם זיהה פוטנציאל לפני שבע שנים וכמעט שלושה חודשים, ולא ידע מה יוליד יום ולאן תוביל הדרך. שמחה שהימרת על כל הקופה ומודה כל יום שאנחנו נתנו הזדמנות לשנינו, לנשמה שלנו, לאמת שלנו, למרות רעשי הרקע, הדעות הקדומות ואינסוף הצקצוקים והרמות הגבות ( בוטוקס מישהו?) איזה כיף שאנו יוצקים כל יום תוכן לעלילה המשותפת והמיוחדת שלנו.
תודה על אמונה בי ובחלומותיי, לעתים יותר ממה שאני מאמינה בעצמי.
אוהבת את כולכם.
הלוואי שהשנה הזאת תהיה שנה רגילה, נטולת דרמות ועם תמורות חיוביות במדינתנו. שיגיע השינוי המיוחל סוף סוף.
התרעות פיקוד העורף