משל הילד הסורר ומשפחת האומנה: מדוע חשבון הנפש הלאומי דורש משילות ולא התקרבנות | ג'וש ארונסון

בראש השנה, המסורת היהודית אינה קוראת לנו להסתגר בשביעות רצון עצמית או להטיח אשמה ברוחות הסובבות אותנו. היא תובעת מאיתנו מעשה תובעני פי כמה: "חשבון נפש". זהו רגע של דין פנימי עמוק, מבט חודר בראי שבו אנו בוחנים לא רק את היפה והמואר, אלא דווקא את המקולקל, את הכשל המוסרי ואת מה שדורש תיקון דחוף בעולמנו.

בשנה החולפת אנו עדים למציאות מטלטלת: גלי אלימות גואים בשטחים מקרב שוליים קיצוניים, ומנגד  תגובת שרשרת בינלאומית בדמות סנקציות חסרות תקדים מצד מדינות המערב, ובראשן בריטניה. כמי שמסקר את הקהילות היהודיות בעולם, אני רואה מקרוב כיצד גלי ההדף הללו מכים ישירות ביהדות התפוצות, ומעמידים אותה בחזית מול עוינות, לחצים ושאלות מוסריות קשות. התגובה האוטומטית בישראל מוכרת וידועה: רפלקס ההתגוננות. קל מאוד לפטור את הסנקציות כביטוי נוסף של אנטישמיות צבועה או עוינות מסורתית. אולם פסיכולוגיית המעמקים מלמדת אותנו שמנגנוני השלכה (Projection) והתקרבנות הם פעמים רבות מפלט מנטלי הבא לטשטש אחריות עצמית.

פסיכולוגיה של הורות וריבונות: משל משפחת האומנה

"אם האב מסרב לנהוג כהורה ריבון ואחראי, במוקדם או במאוחר יופיעו שירותי הרווחה. וכאשר מגיעה משפחת האומנה, היא אינה נוטלת רק את הילד הבעייתי — היא מערערת את הבית כולו, פוגעת בכל האחים התמימים, ומפקיעה מהאב את עצם זכותו להורות."

בנמשל הפוליטי: האב הוא ממשלת ישראל ומערכות אכיפת החוק שלה; הילדים הם ציבור המתיישבים והחברה הישראלית כולה; הילד הפורע הוא אותם גורמים קיצוניים ואלימים; משפחת האומנה הן הסנקציות הבינלאומיות של בריטניה והמערב. כאשר ממשלת ישראל נמנעת מלהפעיל את סמכותה הריבונית, אינה אוכפת את החוק ואינה עוצרת את האלימות — הקהילה הבינלאומית ממלאת את החלל כ"משפחת אומנה".

הסנקציות הבריטיות והאירופיות אינן גזירת גורל מיסטית; הן תוצאה ישירה של ואקום שלטוני. כאשר מדינה ריבונית מסרבת לחנך ולהעניש את שוליה, העולם מתערב ומעניש באופן גורף. בכך נפגעים דווקא הרוב המכריע של המתיישבים — אזרחים שומרי חוק, משרתי מילואים ואנשי עמל שנאלצים לשאת באשמה קולקטיבית ובמחיר הכלכלי והמדיני, בעוד אחינו בתפוצות משלמים את המחיר התדמיתי והביטחוני ברחובות לונדון, פריז וניו יורק.

הפרדוקס הפילוסופי: הובס מול לוינס

במונחים פילוסופיים, אנו חווים קריסה כפולה: קריסת הריבונות של תומאס הובס: לפי הובס בלווייתן, ההצדקה היחידה לקיומה של מדינה היא המונופול שלה על הפעלת הכוח והבטחת הסדר והחוק. מדינה שמאפשרת לאזרחים פרטיים לקחת את החוק לידיהם, להפעיל אלימות שרירותית ולפרוק עול — מוותרת הלכה למעשה על ריבונותה ומזמינה לחצים וכפייה חיצונית.

סבי, שנפטר ביום קדוש זה של ראש השנה, הקדיש את חייו לתקומת עם ישראל לאחר התהום העמוקה ביותר בהיסטוריה האנושית. הוא ידע כי בניין האומה אינו נמדד בצעקנות לאומנית מתבדלת, אלא בערבות הדדית, בהקמת בית מוסרי ובהוספת אור בעולם. יהי רצון ששנה זו תהיה שנת התפכחות, שבה נדע לנקות את הרע מקרבנו, לא מתוך פחד מעונש חיצוני, אלא מתוך רצון עמוק להיות ראויים למורשתם של בוני האומה.