הסרט מבוסס על עדויות של 24 חיילים ואנשי מודיעין ישראלים, ועוסק בשיטות התקיפה של ישראל בעזה ובטענות קשות על הרג אזרחים. הוא התקבל בתשואות ממושכות ואף זכה בפרס חבר השופטים המיוחד. מבחינתי, דווקא משום שמדובר ביוצרים ישראלים ובטענות כל כך חמורות, אי אפשר להתייחס לאופן שבו הדברים מוצגים בעולם כאילו הוא מתקיים בחלל ריק.
ובתוך המציאות הזאת יש ישראלים שמחליטים לתת למסע הזה שירותי תוכן בחינם. כי כשישראלי מספר לעולם סיפור נגד ישראל, יש לו יתרון שיווקי נהדר: "אפילו ישראלי אומר את זה". פתאום לא צריך לבדוק יותר מדי, לא צריך הקשר, לא צריך מורכבות, קיבלתם ישראלי שאומר את מה שרציתם לשמוע? מזל טוב, יש לכם חותמת כשרות.
ואז מגיעות מחיאות הכפיים. אוי, כמה שאנחנו אוהבים מחיאות כפיים בחו"ל. יש משהו כמעט ישראלי להפליא בצורך להוכיח לעולם שאנחנו דווקא אלה שמעזים להגיד, שאנחנו אמיצים, שאנחנו אחרים, שאנחנו לא כמו כולם.
ואם בדרך צריך, בעיניי, להקצין או להפוך מציאות מורכבת לכותרת שתעבוד טוב יותר בפסטיבל, נו, כנראה שזו אמנות. רק שהעולם לא תמיד מבין שזו אמנות. לפעמים הוא פשוט מאמין לנו, ופה בדיוק מתחילה הבעיה.
יש כישרון אחד שאנחנו, בני ישראל, כנראה באמת מצטיינים בו: לא לדעת מתי לסתום. לא לסתום ביקורת, לא לסתום דעות, לא לסתום ויכוח. להפך. תבקרו, תצעקו, תפגינו, תכתבו, תצלמו ותעשו סרטים. זאת דמוקרטיה.
אבל אולי כדאי ללמוד לסתום רגע לפני שמנפחים, רגע לפני שמגזימים, ובוודאי רגע לפני שמציגים לעולם טענות קשות כאילו אין להן הקשר, מחלוקת או צד נוסף, רק כדי שהסיפור יהיה דרמטי יותר ומחיאות הכפיים יהיו חזקות יותר. כי האגו מקבל כפיים, ובסוף כולנו מקבלים את החשבון.
ויש עוד פרט קטן שכדאי לזכור: שונאי ישראל לא יושבים בפסטיבל ומנהלים סמינר אקדמי על ניואנסים. הם לוקחים משפט, תמונה או עדות שמתאימים להם, ומאותו רגע רצים איתם. והעובדה שישראלי סיפק אותם? מבחינתם זו בכלל זכייה בפיס. אחר כך אנחנו מתפלאים איך ביקורת על מדיניות ישראל הופכת לשנאה כלפי ישראלים, ואיך שנאה כלפי ישראלים גולשת במהירות לשנאה כלפי יהודים.
כאילו לא ראינו את הסרט הזה כבר מספיק פעמים. והשנאה הזאת לא נשארת בפסטיבל. היא לא נשארת באולם ממוזג, גדוש בצביעות ובערמות של מייקאפ, לצד כוס יין וקינוח בדמות מחיאות כפיים.
הרי יהודים נרדפו ונרצחו בגלל יהדותם הרבה לפני המלחמה הנוכחית. האנטישמיות לא נולדה אתמול, היא רק מחפשת בכל דור תירוץ חדש. והשאלה היא למה לעזאזל שמישהו מאיתנו יספק לה אחד.
בשלב הזה המילים כבר לא כל כך אמנותיות. מאויבים מבחוץ אנחנו לפחות יודעים להיזהר. הם לא מסתירים את הכוונות שלהם. הבעיה מתחילה כשאנשים מתוכנו עושים בשבילם חלק מהעבודה, ואז עוד מצפים שנמחא כפיים בשם חופש הביטוי. לא, תודה.
והחלק המטריד באמת הוא שמי שישלם אותו לא בהכרח יהיה זה שעמד על הבמה וקיבל את מחיאות הכפיים. זה יכול להיות ישראלי ברחוב, יהודי בדרך לבית הכנסת, ילד שיוצא מבית ספר יהודי. שאמשיך? אז רציתי לכתוב "בושה". אבל בושה, במחשבה שנייה, נשמעת כמעט כמו מחמאה.
התרעות פיקוד העורף