השנה נכנסנו לימים הנוראים כשהאווירה הציבורית רווית מתחים פוליטיים, והסמיכות לבחירות משפיעה על המתרחש. מאחורינו כהונת כנסת שתיזכר כאחת הסוערות בתולדות המדינה, וממשלה שכיהנה ביום אסוננו, 7 באוקטובר, ומאז נקשרת להישגים - וגם להרבה כשלים במערכות החינוך, הרווחה, התחבורה, הבינוי, ההסברה ועוד.
לפנינו מערכת בחירות שכבר מייצרת את השפה המוכרת והמסוכנת של עימות והסתה, אך נדמה שהפעם הכל מועצם, חד יותר, אלים ופגיע יותר. בעשרת ימי התשובה קל ליפול בכתיבה חברתית למלכודת של שפת הקלישאות: "חובת האחדות", "אהבת חינם", "הנמכת להבות". אלו מילים יפות, אך בהרבה מקרים הן משמשות מסך עשן שמסתיר את המורכבות והקשיים האמיתיים.
במקום להיאחז בסיסמאות, נכון לבחון מחדש את תפקידנו האישי והציבורי בימים הנוראים, דווקא כשהבחירות בפתח. נוסח הווידוי ביום הכיפורים כתוב בלשון רבים: "אשמנו, בגדנו, גזלנו". המתפלל מקבל על עצמו נשיאה באחריות קולקטיבית. לשון הרבים היא הצהרה רעיונית: המציאות שאנו חיים בה היא באחריות הציבור כולו, ואנו, כפרטים, חלק ממנו.
זו אחריות גם של המחנה הפוליטי שאנו מזדהים איתו. נדרשת בחינה כנה של מה שנעשה בשמנו. האם השיח של המחנה שלנו תרם לשחיקת האמון הציבורי? האם השפה שבה השתמשנו, אנחנו ונציגינו, ברשתות, ברחוב, בשיחות, הגבירה את תחושת האיום שחש הצד השני? האם תרמנו, גם בלי משים, להעמקת הקרע?
זו אינה קריאה ל"אחדות" במובן המתוק שלה. זו דרישה לאומץ אישי וציבורי: להודות גם במה שהצד שלנו עשה שלא כראוי, בלי לחשוש שההודאה תיחשב "בגידה" במחנה. המשנה במסכת אבות מבחינה בין מחלוקת "לשם שמיים", זו של הלל ושמאי, ובין מחלוקת "שאינה לשם שמיים", זו של קורח ועדתו. ההבדל אינו בעוצמת הוויכוח אלא במניעיו.
מחלוקת אינטרסנטית מביאה לאסון ולכליה. הבחירות הקרובות מציבות אותנו בפני שאלה דומה: האם המחלוקת שלנו היא לשם שמיים, לשם תיקון ישראל, או לשם ניצחון ומעמד אישי בלבד? בימים הנוראים, כשהלב פתוח יותר והדעת פנויה לחשבון נפש, יש לנו הזדמנות נדירה להפוך את המחלוקת למחלוקת ראויה. לא להימנע מהוויכוח הרעיוני האידיאולוגי, אבל להיטהר מכוונות פסולות שמשתלטות על השיח.
התרעות פיקוד העורף