נסיגת צה"ל מלבנון: היסטוריה חוזרת על עצמה
תמונת מצב מעודכנת (5 בספטמבר 2026): המעבר ל"קו האפור"
סיכום ומסקנה אסטרטגית
הכל חוזר לאותו מצב שהינו לפני המלחמה, והמשמעות היא שלא הצלחנו באופן מוחלט לשפר את ביטחונם של יישובי הצפון. לאחר שבעשרים השנים האחרונות קיצצו שורה של רמטכ"לים את צבא היבשה בשני שליש מגודלו, לא נותרו כוחות עתודה להחלפת הכוחות הנלחמים כבר שלוש שנים.
כוחות אלו מפוזרים באופן דליל בכל הגזרות, אינם מתאמנים, נשחקים ואינם מסוגלים עוד לעמוד בנטל. כתוצאה מכך, אין לצה"ל ברירה אלא לקפל שוב את הכוחות מהקו הצהוב בלבנון לקו האפור. זהו רק עניין של זמן עד שיתקפלו לקו השחור, הוא גבול הצפון של ישראל, והתושבים יחזרו לאותו מצב של חוסר ביטחון מוחלט ביישובייהם. שום דבר לא נלמד והכל חוזר לקדמותו.
בניין כוח ועיוורון מנהיגותי: קריאת השכמה
אני מתריע כבר שנים בפני הדרג המדיני והצבאי: חובה להגדיל באופן מיידי את צבא היבשה ולהצטייד באמצעי לחימה למלחמות ההווה והעתיד - לייזר עוצמתי, למעלה ממיליון כטב"מים, חיל טילים ונ"מ רב-קני. התרעתי על כך טרם המלחמה, הגשתי דוחות מדויקים שחזו את ההידרדרות, והמלצתי על צעדים אופרטיביים. אולם, עקב אטימות, התרחשה הקטסטרופה בעוטף עזה. לאורך כל המלחמה אני מציג תסריט שמתממש אחד לאחד - ואין קשב.
המתווה להצלת הצבא: ארבעה צעדים דחופים
משבר מנהיגותי חסר תקנה
שינוי מערכתי זה מחייב מנהיגות חדשה וידיים נקיות. אולם, כאשר בוחנים את המועמדים לראשות הממשלה, עולה תמונה עגומה: איש מהם אינו מציג תוכנית אופרטיבית לטיפול במצבה הרעוע של המדינה. תחת זאת, הם מסתפקים באמירות פופוליסטיות שנועדו לאסוף מנדטים בלבד. עם גישה כזו, לעולם לא נגיע לחוף מבטחים.
התרעות פיקוד העורף