השינוי שהמזרח התיכון זקוק לו, מתחיל בהכרה במדינה פלסטינית | נדב תמיר

ממשל טראמפ לא מתכוון לעצור בתכנון היום שאחרי המלחמה בעזה, אלא חותר ליצירת מערך אזורי לבלימת איראן, לצד הסדרים עם סוריה ולבנון והרחבת הסכמי אברהם, ובראשם נורמליזציה בין ישראל לסעודיה. אלה חדשות טובות, אך לא מספיקות, כי לצד התוכניות האזוריות, יש צורך ביעד אסטרטגי, בלעדיו יהיה קשה מאוד להוציא אותן אל הפועל - הסדר אזורי של 23 מדינות - ישראל, כל מדינות הליגה הערבית, לצד הקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת.

החזון הזה כבר על השולחן - כל מדינות הליגה הערבית מאשררות לאורך השנים את יוזמת השלום הערבית מ־2002, המציעה נורמליזציה מלאה עם ישראל תמורת הסדר ישראלי-פלסטיני, אבל על היעד הזה להיות מאומץ לא רק על ידי מדינות האזור, אלא גם על ידי הממשל האמריקאי ודרכו ובסיועו, על ידי ממשלת ישראל.

המרכיבים הראשונים של המהלך כבר נמצאים על השולחן. תוכנית 20 הנקודות של טראמפ יכולה להיות הבסיס לשלב הראשון: סיום הלוחמה, פירוז הרצועה, הקמת ממשל אזרחי חדש ושיקומה של הרצועה, לצד אופק מדיני משמעותי לפלסטינים. 15 הנקודות שמציג ניקולאי מלדנוב, מנכ"ל מועצת השלום שהקים טראמפ, יכולות לספק את מנגנון המעבר: מי ינהל את עזה, כיצד יתבצע הפירוז, מי יספק את הביטחון, כיצד תתבצע הנסיגה הישראלית וכיצד יתקדם השיקום בהתאם לביצוע ההתחייבויות. אך אם התהליך יסתיים רק ב"יום שאחרי" בעזה, בלי אופק מדיני ואזורי, הסכסוך עלול לחזור למסלול המוכר של הפוגה, התחמשות ומלחמה נוספת.

הכרה אמריקאית במדינה פלסטינית בתחילת התהליך, ולא רק בסופו, לצד ערבויות ביטחוניות אזוריות ובינלאומיות, יכולה להיות ה־game changer  שייתן למהלך כולו אמינות וכיוון. עצם ההכרה במדינה פלסטינית כבר בתחילת הדרך, תוכיח את רצינות כוונותיו של הממשל. לאחר הבחירות בישראל, בתקווה שתיבחר בהן ממשלה חדשה שתבין את החשיבות האסטרטגית של המהלך, ניתן יהיה להתקדם לשלב הבא - ועידה אזורית בריאד. לא עוד הצהרות כלליות, אלא ועידה שתכיר בכך שהבעיות באזור שלובות זו בזו, ולכן גם הפתרון חייב להיות משולב וראשיתו בהכרה במדינה הפלסטינית.

המודל קיים. ועידת מדריד ב-1991 יצרה לראשונה מסגרת שבה ישראל, מדינות ערב והפלסטינים נכנסו לתהליך מדיני משותף, בחסות אמריקאית. היא לא פתרה את הסכסוך, אך שינתה את כללי המשחק וסללה את הדרך למשא ומתן הישראלי-פלסטיני ולהסכם השלום עם ירדן. הפעם קיימת תשתית אזורית שלא הייתה ב-1991: הסכמי אברהם, קשרים ביטחוניים בין ישראל למדינות ערב במסגרת פיקוד המרכז האמריקאי, אינטרס משותף מול איראן, וניסיון מצטבר בשיתוף פעולה אזורי – היסודות חזקים מאי פעם, אבל הרצון לממשם לכדי הסדר אזורי לא יתקדם לכדי מימוש, ללא מענה לסוגיה הפלסטינית שהפכה להיות מרכזית יותר מאי פעם בעבר.

היתרון של ועידה כזאת הוא שכל צד יוכל לקבל במסגרתה דבר שאינו יכול להשיג לבדו. ישראל תקבל חבילת ביטחון אזורית ובינלאומית, הכוללת פירוז פלסטיני ולבנוני, ערבויות, מנגנוני פיקוח ושיתוף פעולה נגד איומים אזוריים ובראשם איראן, ארצות הברית תקבל מערך אזורי שבו בעלות בריתה חולקות בנטל, במקום שהיא נדרשת להיות "השוטר האזורי". הפלסטינים יקבלו מדינה, ומדינות ערב יקבלו הזדמנות להשתלב במזרח תיכון יציב, משגשג ומחובר יותר - לרבות באמצעות מסדרונות סחר מהודו לאירופה. טראמפ יוכל להציג הישג מדיני והיסטורי, לצד קידום העסקאות הכלכליות שהוא מבקש עם מדינות המפרץ - עסקאות שקשה לממש במזרח תיכון בלתי יציב.

אם טראמפ אכן מבקש להשאיר אחריו מזרח תיכון שבו איראן מוחלשת, בעלות הברית האמריקאיות משתפות פעולה, הסכמי אברהם מורחבים, סעודיה מנרמלת את יחסיה עם ישראל והמלחמות שהחלו בשבעה באוקטובר נסגרות - הפתרון הישראלי-פלסטיני אינו יכול להישאר מחוץ לתמונה. הוא צריך להיות אבן הראשה המחברת את כל חלקי המהלך.

ההיסטוריה אינה מאפשרת למדינות לבחור מתי נוצרת הזדמנות. היא רק מציבה בפניהן את השאלה אם הן מזהות אותה. המזרח התיכון נמצא היום בנקודה כזאת. המלחמה באיראן, השינויים בעזה, היחסים המתפתחים בין ישראל למדינות ערב, ממשלות בלבנון ובסוריה המבקשות לצמצם את ההשפעה האיראנית, והחשיבה האמריקאית על היום שאחרי - כל אלה יכולים להישאר אוסף של מהלכים טקטיים. אבל הם יכולים גם להפוך לתחילתו של מהלך היסטורי.

לשם כך נחוצה בראש ובראשונה יוזמה אמריקאית שלאחריה יש לקוות שתקום כאן ממשלה שתשכיל לחבור אליה, בדרך לשינוי פני המזרח התיכון.