ההיסטוריה של העולם הערבי משופעת בהסכמים ואמנות ואיחודים בין מדינות שנכתבו בהוד והדר אך קרסו ברגעי אמת. אחרי מלחמת העצמאות חתמו חברות הליגה הערבית על הסכם הגנה משותף שקבע כי התקפה על מדינה אחת נחשבת כהתקפה על כולן. במבצע סיני, כשבריטניה, צרפת וישראל תקפו את מצרים, אף מדינה ערבית לא סייעה לה.
ערב מלחמת ששת הימים חתמה מצרים על הסכמי הגנה עם סוריה וירדן. בפועל, לא היה תיאום, הפיקוד המאוחד קרס בתוך שעות, ושלוש המדינות חטפו מכה אנושה, כל אחת בנפרד. מועצת שיתוף הפעולה הערבית הוקמה ב-1989 כברית בין עיראק, מצרים, ירדן ותימן. הברית התפרקה שנה לאחר הקמתה, כשסדאם חוסיין פלש לכוויית ומצרים הצטרפה לקואליציה נגדו.
בלבנון, "האמנה הלאומית" נחתמה ב-1943 בין הנוצרים המרונים למוסלמים הסונים. הברית קרסה עם פרוץ מלחמת האזרחים ב-1975. הגעת אש"ף ללבנון והשינויים הדמוגרפיים גרמו לכך שהמוסלמים דרשו חלוקה מחדש של הכוח, בעוד המרונים נאחזו בפריבילגיות שלהם, מה שהוביל להתרסקות ההסכם וללחימה עקובה מדם. ארגון אמל השיעי והארגונים הפלסטיניים הסוניים לחמו זה לצד זה בתחילת מלחמת האזרחים מול המחנה הנוצרי, אך הברית הפכה לאיבה תהומית ב"מלחמת המחנות" (1985-1988) כשאמל טבח ביושבי מחנות הפליטים הפלסטינים בביירות כדי למנוע מאש"ף לתפוס מחדש שליטה בדרום לבנון.
במרד העיראקי ב-1920 לחמו שיעים וסונים נגד הבריטים במה שנחשב לתחילתהלאומיות העיראקית. אולם ברית זו התפוגגה תחת שלטון המיעוט הסוני, והגיעה לקיצה ב-2006 כשמיליציות שיעיות וסוניות ביצעו מעשי טבח הדדיים. ובסוריה, הכוחות הדמוקרטיים הסוריים הוקמו כברית צבאית בין הכורדים ובין שבטים ערביים באזור הפרת על מנת להילחם בדאע"ש. אך עם דחיקת דאע"ש התגלעו עימותים אלימים ומרידות של השבטים הערביים נגד השליטה הכורדית.
ומה זה אומר על הסכמים שכבר נחתמו ושאולי ייחתמו בקרוב בין ישראל לשכנותיה? מספיק לבחון את אמינותם של ההסכמים שחתמו מדינות ערב והעדות השונות החיות בהן אלה עם אלה, כדי להבין עד כמה הביטוי "כבדהו וחשדהו" קולע לכל הסכם כזה.
התרעות פיקוד העורף