הציבור מאס בדמויות שאכלסו את הכנסת הקודמת ושרבות מהן יחזרו לבית גם אחרי הבחירות הבאות. וזה מעורר שאלה: הרי בשבועות שאחרי 7 באוקטובר ואף במהלך המלחמה שלט בציבור, הן מימין והן משמאל, מעין קונצנזוס שלפיו כל הדרג הפוליטי, בקואליציה ובאופוזיציה, צריך ללכת הביתה ואת מקומו צריכה לתפוס נבחרת חדשה שתהיה מורכבת בעיקר מלוחמים בשדה הקרב או מאחרים שלא היו נגועים בקונספציה שהייתה אחד הגורמים למצב שהביא לאסון. כל זה נעלם כהרף עין, ובמבט שני, אולי טוב שנעלם כי הניסיון בעולם של מפלגות פוליטיות שצמחו על רקע צבאי רחוק מלהיות מעודד.
בבחירות מתמודדות אומנם שלוש רשימות בראשות אנשי צבא בכירים, אך הניסיון מלמד שמפלגות בראשות גנרלים כושלות לא אחת במבחן התוצאה, כולל המקרה של יצחק רבין המנוח. לא כל גנרל שפונה לפוליטיקה הוא דה-גול, ובחלוף ההילה הצבאית מתברר כי הדרגות שעל הכתף אינן תחליף להבנה יסודית במדיניות, באסטרטגיה, בכלכלה ובגישה לפוליטיקה.
עד לפני ימים אחדים עוד הסתובבו בשטח כמה שחקני משנה שקיוו להפוך לשחקנים ראשיים, אך המציאות טפחה לרובם על הפנים. עם זאת, עדיין קיים איום של בזבוז קולות ולכך יכולות להיות השלכות על הרכב הממשלה הבאה. קיים נזק פוטנציאלי לדמוקרטיה במקרה שהרכב הממשלה לא ישקף נאמנה את הדעות שרווחות בציבור. התוצאה ההגיונית והאחראית ביותר מבחינה ממלכתית תהיה הקמת ממשלה רחבה, ללא הקצוות הקיצוניים מימין ומשמאל, אך היגיון ואחריות אינם תמיד התכונות הבולטות ביותר בפוליטיקה.
ישראל איננה המדינה הראשונה שבה מתקיימות בחירות בזמן מלחמה. קדמו לה, בין השאר, בריטניה וארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה, ובעצם גם היא עצמה, במלחמת השחרור. אך באף אחד מהמקרים האלה לא היה ציבור הבוחרים מפולג ומשוסע כפי שהוא בישראל 2026. מעתה ועד ליום שבו ייפול הפור בקלפי תרד על ישראל קלחת של ביב שופכין פוליטי וחדשות כזב, כפי שאנו כבר רואים בימים האחרונים. מדאיגה במיוחד האפשרות שתופעות אלה יימשכו גם אחרי הבחירות ואולי אף אחרי הרכבת הממשלה הבאה.
התרעות פיקוד העורף