פרס ביקש מענה לאתגר קיומי: אם ישראל מבקשת להישאר יהודית ודמוקרטית, היא אינה יכולה לשלוט דרך קבע במיליוני פלסטינים. הוא לא ראה מלכתחילה במדינה פלסטינית פתרון מועדף. שנים הטיף לאופציה הירדנית או לפתרון קונפדרטיבי. לא במקרה המונח "מדינה פלסטינית" אינו מופיע בהסכם אוסלו המקורי.
טבח 7 באוקטובר והמלחמה בעזה ערערו עמוקות, ובצדק, את אמון הציבור בשותף הפלסטיני. אך אין הדבר אומר שישראל פטורה מהכרעה על עתידה. עלינו להפריד בין שתי שאלות: מה יהיו גבולותיה הקבועים של ישראל, ומה יהיה אופייה של הישות שמעבר להם. את הראשונה דחוף להכריע, את השנייה אפשר לדחות.
יש להבחין בין גבול הריבונות לגבול הביטחון: הראשון צריך להבטיח רוב יהודי ודמוקרטיה, השני צריך לאפשר שליטה ביטחונית עד נהר הירדן כל עוד המציאות מחייבת זאת. באשר לתוואי גבול הקבע, אין מקום לאשליות. נקודת המוצא תהיה קווי 1967 עם חילופי שטחים. המצב הגיאופוליטי הנוכחי מציב הזדמנות נדירה לעגן תוואי מיטבי לישראל, שישאיר את גושי ההתיישבות המרכזיים בריבונותה וייתן משקל ממשי לצרכיה הביטחוניים.
תחת נשיאותו של טראמפ ותוך מינוף יוזמת השלום הערבית ניתן לחתור להחלטה בינלאומית שתעגן את גבולות הקבע של ישראל בלי להכריע בשלב זה באופייה המדיני של הישות שמעבר להם. מהלך כזה יסלול דרך לשלום עם סעודיה, להרחבת הסכמי אברהם ולהחלשת איראן.
משייקבע הגבול המדיני, ייחלש התמריץ “לקבוע עובדות בשטח” - לא יהיה טעם בהרחבת התנחלויות בטריטוריה שלא תהיה בריבונות ישראל. לאורך זמן, מציאות זו תוליך לתנועה גוברת של מתנחלים חזרה אל ישראל הריבונית.
עשר שנים אחרי מותו של פרס, ישראל אינה צריכה לחזור לאוסלו, אלא להיגיון שעמד בבסיס המהלך: הבטחת עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מחייבת את חלוקת הארץ. אולי יהיה זה טראמפ שיובילנו אל גבולות הקבע. לחלופין, אולי יאבד עניין בחזונות השלום האזורי שהפריח. כך או כך, הסיכוי שהמהלך יצמח מתוכנו קלוש משום שדרוש לכך מנהיג שאינו בנמצא. בחינת המתמודדים על ההנהגה מלמדת שלא קם יורש לשמעון פרס.
התרעות פיקוד העורף