הסרט נז"א חושף את משבר האמינות של ישראל סביב עזה | דן פרי

לפני יותר משני עשורים, כשהייתי ראש משרד AP בישראל ובשטחים, צה״ל ביטל תקיפה נגד בכיר בחמאס לאחר שנודע ברגע האחרון שבני משפחה וילדים נמצאים בתוך הבניין שסומן כמטרה. מה שנחרט בזיכרוני היה מה שקרה לאחר מכן. הצבא שלח קצין בכיר מאוד למשרדי כדי להסביר את ההחלטה.

זה היה במהלך האינתיפאדה השנייה, מסע הטרור הרצחני שפרץ אף שישראל הציעה לרשות הפלסטינית מדינה עצמאית ביותר מ־90 אחוזים מהשטח שביקשה. מחבלים מתאבדים נשלחו לישראל כמעט יום־יום כדי לפוצץ אוטובוסים, מסעדות, קניונים ובתי קפה. הייתי בודק אם הוטמנו חומרי נפץ בכל פעם שנכנסתי למכונית שלי, לעיתים יחד עם בנותיי הקטנות, מאיה ונועה.

ובכל זאת, גורמים ישראלים הבינו שהפגנת דאגה לחיי אזרחים היא חלק משמירה על אמינותה של המדינה. אולי הם גם חשבו שדאגה לחיי חפים מפשע, אפילו בצד האויב, היא הדבר היהודי. אני רוצה להאמין בכך, הן כיהודי והן כעיתונאי שהיו לו עמיתים בעזה — שחלקם אף נפגעו במהלך השנים.

הזיכרון הזה חזר אליי בתוך הסערה סביב נז״א, הסרט התיעודי החדש של יוצרי הקולנוע הישראלים יובל אברהם ורחל שור. השניים היו גם בין יוצרי אין ארץ אחרת, זוכה האוסקר מ־2024, שביקר את התנהלותה של ישראל בגדה המערבית. יש שם מה לבקר. הבה לא נשקר לעצמנו.

הסרט החדש, שהוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה וזכה בפרס מיוחד של חבר השופטים, נקרא נז״א — ראשי תיבות של ״נזק אגבי״, המונח הצבאי הקר המתייחס לפגיעה באזרחים או ברכוש שאינם מטרת התקיפה. השם, מן הסתם, הוא גם משחק מילים על ״עזה״. לפי הדיווחים, הסרט בוחן את שיטות בחירת המטרות של ישראל בעזה המבוססות על בינה מלאכותית, באמצעות עדויותיהם של 24 חיילים ואנשי מודיעין ישראלים.

לדברי היוצרים, חלק מהמרואיינים הפעילו או סייעו בתכנון המערכות שבמרכז הסרט. זהותם מוסתרת בדרכים שונות, אך עדויותיהם מציירות — כך נטען; אני עוד לא צפיתי — תמונה מטרידה של האופן שבו טכנולוגיה, מודיעין והערכות לגבי נפגעים אזרחיים הצטלבו בהחלטות לצאת לתקיפה.

על רקע סערה עולמית סביב החששות מבינה מלאכותית, ובפרט ממערכות הפועלות באופן עצמאי בדרכים העלולות לפגוע בבני אדם, הסרט והשאלות שהוא מעלה מזניקים את הנושא למקום מרכזי בשיח העולמי.

התגובה בישראל, כמובן, הייתה חריפה ביותר ומטופשת לא פחות. שר התרבות מיקי זוהר כינה את היוצרים בוגדים והעלה את האפשרות לשלול את אזרחותם. כוכב הכדורגל לשעבר ואיש הטלוויזיה אייל ברקוביץ׳ טען כי שלילת אזרחות צריכה להיות התרחיש הטוב ביותר עבור ישראלים שפוגעים במדינתם. האם צפו בסרט? נראה שניסיונות למנוע את הקרנתו בישראל יהפכו גם הם לחלק מהמחלוקת.

התגובה הזו יוצרת אירוניה עצובה. אחת הביקורות החזקות ביותר על נז״א היא שהעדויות הנפיצות שעליהן הוא נשען מגיעות ממקורות אנונימיים — וזו אכן ביקורת מוצדקת. אלא שהאיומים על היוצרים עצמם ממחישים היטב מדוע חיילים ואנשי מודיעין שמעלים טענות חמורות נגד הצבא שלהם עלולים לחשוש לדבר בפומבי. היוצרים אומרים שהאנונימיות הייתה הכרחית כדי להגן על אנשים שעלולים לשלם מחיר כבד על חשיפת מידע מסווג. להערכתי, אפשר בהחלט להניח שהם היו מגיעים לכלא.

האנונימיות נותרת חולשה משמעותית. טענות חמורות כל כך דורשות בדיקה קפדנית, ולצופים אין דרך של ממש לקבוע אם העדים אכן מילאו את התפקידים שהם טוענים שמילאו, אם היה בידיהם הידע שהם מתארים, או אם הם מציגים במדויק את מערכת בחירת המטרות. צה״ל ערער בדיוק על ההיבט הזה של הסרט ודחה את האופן שבו הוא מציג את שיטות בחירת המטרות הישראליות.

כמובן שאני לא יודע מה באמת קרה בתוך המערכת. בהחלט לגיטימי לבקר את הסרט על הסתמכות יתר על מקורות אנונימיים, ואפשר לטעון שחלקם אינם אמינים אם יש ראיות לכך. אבל מכאן ועד לטענה שהיוצרים פועלים מתוך רצון לגרום נזק לישראל המרחק עצום. על סמך כל מה ששמעתי אותם אומרים וכל מה שאני יודע על הנושא, הרעיון הזה נראה לי מופרך. יותר סביר שהם חושבים שהם עושים מעשה ציוני ומצילים את ישראל מעצמה.

התגובה הישראלית צריכה להתמקד בטענות ולא במניעים. לכן אני שמח שדובר צה״ל הזמין את היוצרים להקרין את הסרט בפני הצבא. לא בפעם הראשונה, הצבא מגלה יותר חוכמה מהממשלה. תגובה צבאית מפורטת לראיות המוצגות ב-נז״א תספק משקל נגד חיוני — ותהיה אפקטיבית לאין שיעור מהתקפות על אופיים או נאמנותם של היוצרים.

המחלוקת המרכזית חורגת מהשאלה אם ישראל השתמשה בבינה מלאכותית. צה״ל אומר שההחלטות לבחור מטרות ולאשר תקיפות מתקבלות בידי בני אדם. השאלה המשמעותית יותר היא איזה מידע קיבלו אותם אנשים ואיזה משקל העניקו לחיי אזרחים. אם מערכת זיהתה פעיל חמאס בתוך בניין מגורים, איזו רמה של פגיעה באזרחים נחשבה למקובלת כדי להרוג אותו? האם המספר השתנה בהתאם לחשיבות המטרה? עד כמה אנשי המודיעין היו צריכים להיות בטוחים שהאדם אכן נמצא במקום? מה קרה כשהמידע הצביע על ילדים או בני משפחה אחרים בפנים? ובאיזו תדירות בוטלו תקיפות משום שמספר הנפגעים האזרחיים הצפוי היה גבוה מדי?

וכן, עד כמה הייתה הבינה המלאכותית חלק מתהליך קבלת ההחלטות?

חושבים שאפשר — או שרצוי — למרוח? שזה הדבר הפטריוטי? זאת דרך המלך לבידוד בינלאומי, לסנקציות, לבתי משפט. בניגוד לשקיפות היחסית של תקופת האינתיפאדה — ובניגוד לאתוס ״טוהר הנשק״, אם מישהו עוד זוכר — הפעם ישראל סיפקה לציבור רק דין וחשבון מוגבל על החישובים הללו.

גורמים רשמיים הדגישו את הקושי יוצא הדופן בלחימה בעזה הצפופה, את השימוש של הארגון באזורים אזרחיים לצרכים צבאיים ואת ההערכות הישראליות לגבי היחס בין נפגעים אזרחיים ללוחמים — יחס שלטענתם עומד בהשוואה חיובית למקרים אחרים של לחימה עירונית, לרבות מוסול. גם המספר המדויק של ההרוגים האזרחיים בעזה נותר שנוי במחלוקת, במיוחד בכל הנוגע לחלוקה בין אזרחים ללוחמים.

לי אין שום ספק — שום ספק — שחמאס הוא התגלמות הרוע. ברור לכל מי שעיניו בראשו שהארגון הג׳יהאדיסטי תכנן את המלחמה באופן שנועד למקסם את מספר הנפגעים בצד שלו, כדי להפוך את ישראל למוקצית בזירה הבינלאומית. אבל ברור למדי גם שהתנהלותה של ישראל במלחמה, שבה אין מחלוקת כי נהרגו עשרות אלפי אזרחים, הסתכמה בהליכה היישר לתוך המלכודת שחמאס טמן לה.

נתונים מצרפיים ויחסים מספריים מספרים רק חלק מהסיפור. הם אינם מגלים מדוע בניין מסוים הותקף, כמה אזרחים היה צפוי שיהיו בתוכו, איזה יתרון צבאי צפו המפקדים להשיג, או כיצד הוא נשקל מול המחיר האנושי. אירועים שבהם היו נפגעים אזרחיים רבים זכו לעיתים קרובות להסברים כלליים, ולא לתיאור מפורט של תהליך קבלת ההחלטות. עיתונאים זרים, כמובן, לא הורשו להיכנס באופן חופשי.

הצבא שפעם שלח קצין למשרדי הבין את הערך שבהצגת קבלת ההחלטות שלו -- ושאמינות תלויה, בין היתר, ביכולת להראות ששמירה על חיי אזרחים הווה שיקול חשוב מאוד. במהלך המלחמה בעזה, על רקע אובדן יוצא דופן של חיי אזרחים, האינסטינקט הזה היה הרבה פחות גלוי. בלשון המעטה.

אך למרות העמימות המרתיחה, לאורך כל שנות המלחמה טענתי שוב ושוב שאין רצח עם בעזה. הגנתי על ישראל ועל עצם הצורך שלה להילחם בחמאס כמעט מול כל מיקרופון שהוצב מולי —BBC,     MSNBC , אל־ג׳זירה, ערוצי טלוויזיה בהודו ובאירופה ושלל ערוצים בישראל. אני מבין היטב שבמלחמה מהסוג הזה, נגד אויב שפועל מתוך אוכלוסייה אזרחית בכוונה, לא היה מנוס מ״נזק אגבי״.

אבל ההכרה בכך אינה מחייבת לקבל שכל דבר שישראל עשתה היה מוצדק, ובוודאי אינה פוטרת אותה מהחובה להסביר. הגישה שלפיה עצם הדרישה להסברים היא אנטישמית או בוגדנית היא נפשעת בטיפשותה, אנטי־דמוקרטית בעליל ועקומה אינטלקטואלית. היא תרמה לכך שישראל הגיעה למצב קטסטרופלי מבחינת מעמדה הבינלאומי.

מדוע ישראל פעלה כך? חלק קשור לטראומה הבלתי נתפסת של טבח ה־7 באוקטובר, שהותיר את הישראלים ללא חשק להסברים. חלק קשור לאופי הממשלה — אסופה אולטרה־לאומנית של פוליטיקאים ציניים להחריד. וחלק קשור לדמוניזציה העולמית שישראל עברה; היא הייתה כה יסודית וכה בלתי הוגנת, עד שבמידה מסוימת היא כמעט מסבירה את הוויתור על מאמץ רציני בתחום ההסברה.

אבל זה לא היה חכם. ואקום המידע העניק ל-נז״א חלק גדול מכוחו. היעדר השקיפות הותיר ואקום כביר שהסרט נכנס אליו. כמה כביר? הוא עורר שיח עולמי וזכה לתשואות שנמשכו כמעט חצי שעה.

היוצרים סיפקו גרסה אחת של מה שהתרחש בתוך מערכת בחירת המטרות; דין וחשבון ישראלי מפורט יכול לספק גרסה אחרת. דמוניזציה של שני יוצרי קולנוע מתוך הנחה שכוונתם הייתה לפגוע בישראל לא תשכנע אנשים אינטליגנטים. היא רק תעמיק את בידודה של ישראל.

ישראל צריכה להסביר לאזרחיה כיצד נכשלה באופן כה מוחלט במניעת הטבח ביהודים. היא צריכה להסביר לעולם מה התרחש בעזה, מול הערבים. ובעצם היא צריכה להסביר זאת גם לאזרחיה שלה. זה נעשה בשמם. להם, אולי, בהעדר הסברים, יוגש החשבון.

כל זה יצטרך להמתין לממשלה אחרת. זה לא יגיע מנתניהו. חושבים שהוא מסבירן, אבל הוא אינו מהמסבירים.