לא רק החות'ים: המאבק על באב אל-מנדב עשוי לעצב מחדש את הכלכלה העולמית | אמיר נוי

מה אם המלחמה שאנחנו רואים במזרח התיכון היא רק הפרק המקומי של מאבק גדול בהרבה? בעוד ישראל עסוקה בקווים צהובים, ברכסים ובמרחבי ביטחון, המעצמות מסתכלות על המפה דרך נמלים, צינורות, מצרי ים ונתיבי סחר. המאבק על עזה, איראן, סעודיה ובאב אל-מנדב עשוי להיות גם מאבק על השאלה מי יעצב את כלכלת העולם בעשורים הבאים - ומי יחזיק בכוח לפתוח ולסגור את השערים אליה.

מה שנראה מכאן כעוד חזית במלחמה במזרח התיכון, עשוי להיראות מוושינגטון אחרת לגמרי. הקו הצהוב בעזה, רכס עלי טאהר בלבנון, טובאס שבשומרון והמאבק החות'י על באב אל-מנדב נראים בעיניים ישראליות כזירות ביטחוניות שונות. אבל עבור המעצמות, אלה כבר אינם רק קווי חזית מקומיים. הם חלק ממאבק רחב בהרבה: מי ישלוט בנתיבי האנרגיה והסחר, מי יקבע את כללי המשחק ומי יחזיק במנופים שיחלקו מחדש את העושר בין המעצמות.

זה המקום להתבונן לא רק על סעודיה והמאבק בחות'ים אלא על הסדר הכלכלי החדש שארה"ב בונה במזה"ת. החות'ים אינם רק מאיימים על עוד שדה תעופה או עוד מתקן נפט. הם מתקדמים אל אחד מצווארי הבקבוק החשובים בעולם - באב אל-מנדב - ומציבים את סעודיה בפני מצב אסטרטגי שבו גם היכולת להפיק נפט אינה מבטיחה את היכולת לייצא אותו. סעודיה יכולה להפיק, להזרים ולרכז את הנפט שלה בינבוע, אבל אם הדרך מהים האדום אל האוקיינוס ההודי נמצאת תחת איום, האנרגיה הופכת מנכס למנוף לחץ.

זו הנקודה שבה האינטרס האמריקאי הופך למנוף כלכלי. ארה"ב אינה עוד אמריקה של סוף המאה ה-20. מרכז הכובד של הייצור התעשייתי העולמי עבר במידה עצומה לסין, והודו הופכת במהירות למעצמת ייצור, טכנולוגיה ושירותים. וושינגטון אינה יכולה להחזיר לאחור בן לילה את שלושת העשורים שבהם סין הפכה ל"מפעל הייצור של העולם" והודו מצטרפת למגמה זו. לעומתן ארה"ב עדיין מחזיקה בנכס שסין והודו אינן יכולות להשתוות אליו: עוצמה צבאית גלובלית, צי שמסוגל לפעול בכל האוקיינוסים, מודיעין, חלל, טכנולוגיה ויכולת להגן - או לא להגן - על צווארי הבקבוק שדרכם זורם המסחר העולמי.

לכן השאלה האמיתית אינה מדוע דונלד טראמפ אינו ממהר לשלוח מטוסים אמריקאיים לתקוף את החות'ים. צריך לבחון ארבע נקודות אחרות: מה המשבר עושה למעמדה של ארה"ב בשוק האנרגיה;  איזה מחיר יכולה סעודיה להיות מוכנה לשלם תמורת מטריית ביטחון אמריקאית;           כיצד משתלב כל זה במאבק האמריקאי מול סין והודו על הסדר הכלכלי העולמי;  האם ייתכן שוושינגטון מעדיפה כרגע לנהל את המשבר, במקום לחסל אותו במהירות.

אלה אינן שאלות תיאורטיות. סעודיה ביקשה מטראמפ סיוע צבאי ישיר. טראמפ בינתיים מספק מודיעין וסיוע בהכוונת מטרות, אך נמנע מתקיפה אמריקאית ישירה. הפער הזה בין מה שריאד מבקשת לבין מה שוושינגטון מוכנה לעשות הוא אולי הסיפור החשוב ביותר במשבר הנוכחי והוא שלב נוסף במבנה הכלכלי החדש אותו ארה"ב מנסה לבנות למאה השנים הבאות.

הזווית הישראלית

אם ארה"ב אכן מנסה לבנות מחדש את מעמדה באמצעות חיבור בין ביטחון, אנרגיה, טכנולוגיה ונתיבי סחר, ישראל אינה אמורה להסתפק בתפקיד של מוצב קדמי. היא יכולה להפוך לצומת מרכזי במערכת החדשה: גשר בין הים התיכון למפרץ, בין אירופה להודו, ובין טכנולוגיה, אנרגיה ותשתיות. הנמלים, הגז, הסייבר, הבינה המלאכותית, התעשיות הביטחוניות והיכולת הישראלית לחבר בין שווקים ומדינות באזור יכולים להפוך את ישראל מנכס ביטחוני אמריקאי לשותפה בעיצוב הארכיטקטורה הכלכלית של המזרח התיכון. אם וושינגטון רוצה לייצר חלופה למסדרונות ולרשתות שסין מנסה לבנות, ישראל צריכה להיות חלק מהתכנון ושותפה מלאה לביצועו ולא רק מרכיב בהגנה.