הסרט לא תמיד נגמר כשהמסך מחשיך. אצל פוסט טראומטיים, הוא ממשיך לרוץ בראש. שוב ושוב. תמונות של 7 באוקטובר, של מלחמה, של אובדן, של פחד קיומי. לפעמים זו בדיוק הדיסוציאציה, הנפש חוזרת לשם, גם כשהגוף כבר כאן. הסרט 'נזק אגבי', שמציג תמונה מעוותת של המלחמה ושל הנזק האגבי שהיא גבתה, הוא אגרוף בבטן.
אם כבר מדברים על נזק אגבי, צריך לראות את התמונה כולה. את הנזק האגבי שנגרם לנו, הישראלים, למיליוני אנשים שהנפש שלהם נפגעה ב־7 באוקטובר ובמלחמה שלא באמת מסתיימת מאז. ניצולים, חטופים, משפחות של חטופים, חיילים ומילואימניקים, ילדים, קהילות שלמות.
ולעניין הסרט המקומם של היוצרים הישראלים שבחרו להכפיש אותנו בעולם: בצה”ל, הנזק האגבי נבחן לפני פעולות מבצעיות ותקיפות יזומות. הצבא משקיע בכך משאבים עצומים, כדי לצמצם ככל שניתן פגיעה באזרחים.
אני מכירה מקרוב מילואימניקים בפצ”ר, אנשים מדהימים מכל חלקי החברה הישראלית, חלקם עם דוקטורט במשפטים וכולם משפטנים בכירים באזרחות, שזה התפקיד שלהם, לבחון ולאשר פעולות מבצעיות על בסיס החשש לנזק אגבי ובהתאם לדין הבינלאומי.
אין ודאות מלאה במלחמה, אבל יש מאמצים כבירים לפעול במוסריות גם בתוך מלחמה קשה כל כך.
המלחמה גובה מחירים כבדים, וחובה לדבר על כולם. אבל מקומם כל כך שיוצרים ישראלים נמנעו מלהביא אל המסך את הכאב העצום וה”אגבי” של המלחמה, שממשיכה לרוץ בתוך הראש של כל כך הרבה ישראלים פוסט טראומטיים, ובחרו לעשות סרט על גבם ועל נפשם של טובי בנותינו ובנינו.
התרעות פיקוד העורף