אל תבטלו את הבחירות הפלסטיניות | גרשון בסקין

הפלסטינים אמורים לקיים בחירות למועצה המחוקקת ב־28 בנובמבר. אחרי שנים ארוכות ללא בחירות כלל־ארציות, קשה להפריז בחשיבותו של המועד הזה. אלא שכבר גובר החשש שנשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס יבטל את הבחירות, כפי שעשה במאי 2021.

הסיבות הנשמעות מוכרות: אי־הוודאות סביב ההצבעה במזרח ירושלים, הקושי המעשי לקיים בחירות ברצועת עזה, שיקולים פוליטיים פנימיים, ובעיקר החשש של הכוחות הוותיקים במערכת מפני תוצאה שאינה נוחה להם.

אף אחת מהסיבות האלה אינה יכולה להצדיק שלילת זכותם של הפלסטינים לבחור את הנהגתם.

המערכת הפוליטית הפלסטינית סובלת כבר שנים ממשבר עמוק של לגיטימציה. הרשות הפלסטינית ממשיכה למשול ללא מנדט דמוקרטי מחודש. המערכת הפוליטית מפוצלת בין הגדה המערבית לעזה. פתח וחמאס ממשיכים לשלוט במוסדות שרבים בציבור הפלסטיני רואים בהם יותר ויותר גופים בלתי יעילים, בלתי אחראיים ומנותקים מחיי היומיום שלהם.

וזו בדיוק הסיבה שהבחירות נחוצות.

חשיבותן אינה נובעת מכך שהן יולידו בהכרח ממשל טוב, מתינות או שלום. בחירות עלולות להניב גם תוצאות רעות — כפי שאנו מכירים היטב בישראל. הן יכולות לחזק קיצונים לא פחות משהן יכולות לחזק רפורמיסטים. אבל בלי בחירות אין דרך לגיטימית לחדש את ההנהגה, לבחון את מידת התמיכה הציבורית, להכניס כוחות פוליטיים חדשים למערכת או להקים הנהגה היכולה לטעון באופן אמין שהיא אכן מייצגת את הציבור.

ביטול הבחירות ישדר בדיוק את המסר ההפוך: שהמוסדות הפוליטיים הפלסטיניים מוכנים לדבר בשם העם, אבל חוששים לשאול את העם מה הוא רוצה.

שאלת מזרח ירושלים תהיה אחת הסוגיות הקשות ביותר. ישראל מתנגדת זה שנים לפעילות פוליטית פלסטינית בעיר ועלולה לסרב לאפשר את הסדרי ההצבעה שהתקיימו בעבר. זו אכן בעיה רצינית. אבל אסור להעניק לישראל זכות וטו על הדמוקרטיה הפלסטינית. למעשה, אין שום סיבה לגיטימית שהפלסטינים יבקשו מישראל רשות כדי שתושבים פלסטינים בירושלים יוכלו להצביע. ירושלים, שבה חיים כ־400 אלף פלסטינים, היא העיר הפלסטינית הגדולה ביותר בין הירדן לים.

אם ישראל תחסום את הסדרי ההצבעה המסורתיים במזרח ירושלים, על הפלסטינים ועל הקהילה הבינלאומית למצוא דרכים חלופיות שיבטיחו את השתתפות תושבי העיר. אפשר להקים קלפיות במקומות שבהם השליטה הישראלית אינה ישירה, לפתח מנגנוני הצבעה חלופיים, ובכלל זה הצבעה אלקטרונית, ולהסתייע בנציגויות דיפלומטיות בינלאומיות. הטכנולוגיה מאפשרת כיום פתרונות שלא היו קיימים בבחירות קודמות.

העיקרון צריך להיות חד וברור: התנגדות ישראלית אינה יכולה להפוך לתירוץ לביטול בחירות של מיליוני פלסטינים. אותו עיקרון חל גם על עזה. קיום בחירות ברצועה אחרי שנים של מלחמה, הרס, עקירה, פילוג פוליטי והיחלשות של מוסדות ציבור יהיה קשה מאוד. אבל אי אפשר פשוט להוציא את עזה מן החיים הפוליטיים הפלסטיניים.

אם הפלסטינים רציניים בכוונתם לבנות מחדש מערכת פוליטית אחת, עזה והגדה המערבית חייבות בסופו של דבר להיות כפופות לסמכות שלטונית לגיטימית אחת. זה לא יכול לקרות אם תושבי עזה לא יקבלו זכות לבחור את אותה הנהגה. הקשיים המעשיים עצומים, אבל אלה קשיים שצריך להתמודד איתם - לא סיבות לוותר על הדמוקרטיה.

ויש סיבה נוספת לכך שהבחירות האלה חשובות כל כך: ייתכן שהפוליטיקה הפלסטינית משתנה.

במשך עשרות שנים הוגדרה המערכת בעיקר באמצעות התחרות בין פתח לחמאס. אלא שהתסכול משתי התנועות הולך וגובר. למעשה, הקבוצה הגדולה ביותר בסקרים הפלסטיניים מורכבת כיום מפלסטינים שאינם רוצים לא את פתח ולא את חמאס. צעירים, עצמאיים, רפורמיסטים, נשים, אנשי מקצוע, פעילים מקומיים ותנועות פוליטיות חדשות מערערים יותר ויותר על ההנחה שהכוחות הוותיקים מסוגלים להעניק לפלסטינים את ההנהגה שלה הם זקוקים.

אי־הוודאות הזאת עלולה להפחיד את מי שמחזיקים כיום בכוח. אבל בחירות אינן נועדו להגן על השלטון מפני הציבור. הן נועדו לאפשר לציבור להחליף את השלטון. אם יקומו תנועות חדשות, אם מנהיגים צעירים יזכו בתמיכה ואם מועמדים עצמאיים יאתגרו את הכוחות המסורתיים - יש לראות בכך סימן לכך שהחיים הפוליטיים הפלסטיניים עדיין מסוגלים להתחדש.

מי שטוענים שהם תומכים בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית אינם יכולים להתכוון רק להגדרה עצמית מול ישראל. הזכות הזאת חייבת לכלול גם את זכותם של הפלסטינים לבחור את מנהיגיהם.

גם לישראל יש אינטרס ברור בבחירות האלה.

שנים אנו שומעים בישראל את הטענה ש"אין פרטנר פלסטיני". לעיתים הטענה הזאת משקפת תסכול אמיתי מן ההנהגה הפלסטינית. אבל אי אפשר מצד אחד לדרוש פרטנר פלסטיני לגיטימי, ומצד שני להשלים עם מציאות שבה הפלסטינים אינם מקבלים הזדמנות לבחור אותו. הנהגה פלסטינית בעלת מנדט דמוקרטי אמיתי לא תהפוך אוטומטית לפרטנר לשלום. אבל תהיה לה לגיטימציה פוליטית רחבה הרבה יותר לקבל החלטות קשות, לבצע רפורמות, להתמודד עם ארגונים חמושים, לנהל משא ומתן עם ישראל וליישם הסכמים.

וזה חשוב מאוד.

כל הסכם עתידי יחייב את הפלסטינים לקבל הכרעות קשות. הוא יחייב ממשלה אחת, מערכת חוק אחת ורשות ביטחונית לגיטימית אחת. הוא יחייב תנועות פוליטיות לבחור בין השתתפות דמוקרטית לבין החזקת כוח צבאי עצמאי. והוא יחייב מנהיגים שיוכלו לומר לציבור הפלסטיני אמיתות לא פשוטות ועדיין לטעון שהם מדברים בשמו.

אי אפשר להשיג זאת לאורך זמן באמצעות צווים נשיאותיים, מוסדות מזדקנים והסדרים פוליטיים שנקבעו לפני עשרות שנים.

גם העיתוי יוצא דופן. הישראלים מתקרבים לבחירות משלהם. הם יידרשו להחליט לא רק מי ימשול בהם, אלא גם לאיזה כיוון ישראל צריכה ללכת אחרי 7 באוקטובר והמלחמות שבאו בעקבותיו.

לפלסטינים מגיעה אותה הזדמנות. למעשה, צריך לראות את שתי מערכות הבחירות כמחוברות זו לזו. הפוליטיקה הישראלית משפיעה מדי יום על הפוליטיקה הפלסטינית. הרחבת ההתנחלויות, השליטה הצבאית, אלימות מתנחלים, הגבלות התנועה והיעדר אופק מדיני מחזקים את אותם פלסטינים הטוענים שהדיפלומטיה נכשלה. אלימות פלסטינית וסרבנות מדינית מחזקות את הימין הישראלי ואת מי שטוענים ששליטה קבועה בפלסטינים היא הדרך היחידה להבטיח ביטחון. במשך שנים הקיצונים בכל צד מחזקים זה את זה.

בחירות מציעות לפחות אפשרות לשבור את המעגל הזה. זו הסיבה שהקהילה הבינלאומית - ובמיוחד ארצות הברית, אירופה ומדינות ערב - צריכה לומר כבר עכשיו באופן ברור שהבחירות הפלסטיניות חייבות להתקיים.

עליהן להציע סיוע מעשי לקיום ההצבעה בעזה ובמזרח ירושלים, לשלוח משקיפי בחירות, לתמוך בעצמאותם של מוסדות הבחירות ולהבהיר שלחץ פוליטי מצד סיעה פלסטינית כלשהי או מצד גורם חיצוני לבטל את הבחירות אינו מתקבל על הדעת.

הבחירות בנובמבר לא יפתרו את המשבר הלאומי הפלסטיני. אבל ביטולן יעמיק אותו מיד.

הפלסטינים לא יוכלו לבנות מדינה אם המוסדות שלהם יפחדו דרך קבע מן הבוחרים שלהם. וישראל אינה יכולה להמשיך לשאול איפה הפרטנר הפלסטיני, בשעה שלפלסטינים עצמם לא ניתנת האפשרות לבחור הנהגה חדשה.