אני לחמתי בפלוגה א’ ואתה בפלוגה ב’, בגדוד 407 של חטיבה 600. אתה לא חזרת, אני כן. 53 שנים אחרי כן אני עדיין מתקשה להבין איך יכול להיות שהחיילים שהיו שם נדרשים לזכור את הטעויות כל חייהם, ואילו המערכות שמעליהם כל כך אוהבות לבנות מיתוסים.
ובכל זאת, אנחנו ממשיכים להעריץ את האנשים שמדברים בוודאות. בעיקר אם הם מדברים בעילגות. אנחנו חיים במדינה שבה כמעט כל מי שמגיע לדרגת גנרל הופך בתוך זמן קצר למומחה לכל דבר. אם הגנרל אומר “אני יודע”, אנחנו נרגעים. אם הוא אומר “האויב מורתע”, אנחנו מאמינים.
אבל הסיפור אינו רק צבאי, כי את תרבות “הקצין המושלם” העברנו גם לפוליטיקה. “אנחנו כל יכולים” היא אולי הסיסמה המסוכנת ביותר שאפשר להכניס לראש של מדינה. ישראל צריכה להיות חזקה, אבל היא אינה כל יכולה. אף מדינה אינה כל יכולה. מלחמת יום הכיפורים הייתה שיעור כואב במיוחד לשחצנות הזאת.
אני פוחד במיוחד מהמנהיג שאסור להגיד עליו שהוא טועה. ביום הכיפורים הזה אני מבקש רק קצת צניעות. להבין שלטעות זה אנושי, וזו לא בושה. מי שחושב שטעות היא בושה מסכן מדינה שלמה.
אני לא יכול להחזיר אותך, אבל אני יכול לפחות לעשות דבר אחד למענך: לשאול. האם אנחנו רוצים מנהיגים שיודעים הכל, מנהיגים עם ביטחון עצמי מופרז?
התרעות פיקוד העורף