הימנעות מדעת היא לא הדרך | גיא ינאי

לא הייתם מוכנים לראות את הסרט "נז"א" אפילו אם היו משלמים לכם? תדעו שאתם ממש לא לבד. ההאשמות שבו כלפי צה"ל, כאילו תקף בכוונה חפים מפשע, מכעיסות; ביסוסן על עדויות אנונימיות, בעייתי; וצה"ל דחה את הטענה המרכזית שבו כשקרית. ובכל זאת אתם צריכים ללכת לראות אותו, ולא מטעמי אמנות. מי שלא ראה יכול רק להאמין שהוא צודק. מי שראה יכול לשפוט ולהתווכח.

גם בישראל וגם בעולם הערבי נמנעים מלדבר על קורבנות מהצד השני. האוכלוסייה הפלסטינית לא רוצה לקרוא על טבח ה-7/10. בישראל לא רוצים לשמוע על הרג אזרחים בעזה בשנתיים שלאחריו. חוסר הרצון הזה משפיע על תפיסת המציאות בשני הצדדים, על תמונת התקשורת בשני הצדדים, וחמור מכל, על התמשכות הסכסוך.

באביב 2024, תוך כדי המלחמה בעזה, ערכנו משה שעיו, רועי לוי ואני ניסוי בו הצענו לישראלים ולירדנים כסף על מנת לקרוא חדשות על המלחמה. ברוב המקרים, הספיקו כמה שקלים על מנת לשכנע אנשים לקרוא. במקרים אחרים, גם תשלום כפול או משולש לא היו מספיקים. כאשר הכתבות המדוברות עסקו בקורבנות מצדו השני של המתרס, דרשו המשתתפים שלנו תשלום גבוה בכ-40%. שיעור הנמנעים לחלוטין מקריאה קפץ פי חמישה. ערבים ויהודים כאחד, ישנן חדשות שאנו לא רוצים לקרוא.

אל מול תוצאות שכאלו אולי לא מפתיע לשמוע כי ישראלים ופלסטינים גם לא מסכימים על העובדות הבסיסיות ביותר לגבי המלחמה. לפי סקרים שערכנו באותו מחקר ושערכו אחרים בקיץ ובסתיו 2025, רק 10% מהפלסטינים האמינו כי חמאס טבח באזרחים ישראלים. רק כשליש מהישראלים הכירו בכך שאלפי ילדים עזתים נהרגו. פחות מ-60% מהירדנים ידעו כי בין החטופים בעזה היו גם נשים וילדים.

כביכול, האחריות מוטלת לפתחה של התקשורת. שיעור הכתבות הראשיות באתרי החדשות המובילים שהזכירו קורבנות אזרחיים מהצד השני בשנה הראשונה של המלחמה נע בין 3% בישראל ל-6% בעולם הערבי. זאת על אף העדויות על התקיפות המיניות בעוטף. על אף הריסתם של יותר מחצי מהמבנים ברצועה. חשבו רגע על נתונים אלו והוסיפו לכך את העובדה שכל כתבה חמישית באותה תקופה הוקדשה לקורבנות אזרחיים מהצד "הנכון" של הלחימה. מספרים אלו מתנפחים פי כמה כשכוללים את הדיווחים על חללי צה"ל בתקשורת הישראלית ופעילי חמאס שנהרגו בתקשורת הערבית. אולם לאלו הממהרים להאשים את התקשורת על סמך נתונים אלו צריך להזכיר - עיתונים וערוצי טלוויזיה מסחריים נועדו לשרת את קהל הקוראים שלהם. כאשר לסיפורים אודות הצד השני אין קונים, קשה להכריח את עורכי החדשות למכור.

על אף כל אלו, פערי הידע החריפים וההימנעות מדעת, ישנו גם אור בקצה המנהרה. בין אם הם רצו לקרוא על כך ובין אם לא, כאשר חשפנו את אותם משתתפים בניסוי לסיפורים אודות הצד השני במלחמה הם הושפעו בצורה משמעותית. שיעור אלו המכירים בקיומם של קורבנות תמימים עלה כמעט ב-30%. שיעורם של אלו המסוגלים להרגיש אמפתיה כלשהי כלפי הצד השני עלה אפילו יותר. מיעוט מהקוראים אף היה מוכן לתרום כסף לארגונים הומניטריים הפועלים ברצועה ובישראל כאחד. אם למאמר יחיד יכולה להיות השפעה כה חזקה, תארו לעצמכם מה היה מתרחש לו היו שני הצדדים קוראים זה על זה כאנשים בדרך קבע.

מעטים מאיתנו רוצים לשמוע או לקרוא על האזרחים הנפגעים בצידו השני של הקונפליקט. ההכרה בכך שבעזה נהרגו ילדים וחפים מפשע היא כואבת, ועיוורון האוכלוסייה הפלסטינית לזוועות שביצעו בשמם חמאס מעורר זעם. אבל שימו לב מה בדיוק מכעיס אותנו בנתון הזה: לא רוע לב, אלא הסירוב להסתכל. 86% מהפלסטינים אומרים שחמאס לא ביצע את הזוועות המתועדות. כ-80% טענו שמעולם לא ראו את התיעוד. ההימנעות היא שמאפשרת את ההכחשה.

זו בדיוק הסיבה שאסור לחסום את "נז"א" בישראל, ושהקריאות לשלול את אזרחות יוצריו הן השירות הגרוע ביותר שאפשר לעשות לצה"ל. סרט שנחסם אינו סרט שהופרך; הוא רק סרט שזכה בהילה. תנו לו לעלות, לכו לראות אותו, קראו את התחקירים עליהם הוא מבוסס, ואז תחליטו בעצמכם. את ההכחשה מרצון השאירו לצד השני.