הקמפיין היה מוצלח ועורר שיח, לא רק משום שהיה מקורי, אלא בעיקר כי הוא פרט על רגש יהודי ולא ישראלי - להתנצל בפני הזולת. הבשורה החדשה הייתה הרבה יותר מוצלחת מכמות המנדטים החד-ספרתית שקיבלה אז המפלגה, כי יותר מקמפיין פוליטי הוא הוביל שינוי תפיסתי, ופתח בגישה שונה לרעיון ההודאה באשמה.
בסרטון ההשקה ההוא, בנט הסתובב בשדרות רוטשילד בתל אביב, כשהוא מחופש להיפסטר, ותוך כדי סיטואציות יומיומיות, למשל כשהוא שופך קפה במסעדה, לוקח קורקינט לפני בחורה, קורא כותרת ב"הארץ" בשדרה, הוא מבקש סליחה בטון מתרפס, נחנחי, שמאלני ואשכנזי. בכך הוא מיתג את הנימוסים הראויים לאדם בחברה כהתנהגות בזויה ולא חכמה, וכהבעת חולשה שלא במקומה. מסקנתו הייתה: מהיום הימניים מפסיקים להתנצל. המסקנה החברתית המכלילה הייתה: תמיד, כולם, על הכל.
"להפסיק להתנצל" החל אומנם כחלק ממסע בחירות מתוחכם, אבל הוא חלחל לפוליטיקה ולחברה, כמסר של הבעת חולשה, מפגן רופס של תבוסתנות, ביטול עצמי שלכאורה אחריו האדם המתנצל צריך לאסוף את מיטלטליו ולהיעלם מהעולם.
מלכתחילה האדם לא שש לבקש סליחה ומחילה ולהודות שטעה, אבל באין ברירה, אחרי שהבין או נתפס, זו דרך אלגנטית ומוסרית לקפל זנב, לרדת מהעץ ולהבין שהבלון שניפח התפוצץ. מה שאמר, לא נכון; או מה שהבטיח, לא יקרה; או מה שפרסם, היה שגוי ומוטעה.
זה לא המקום להרחיב מה המעמד של הסליחה ביהדות, אבל כידוע, על כל אדם להכיר בחטאו, להתוודות עליו, להצטער בכנות ולקבל על עצמו שלא יעשה את המעשה בעתיד. זה ראוי, ערכי ואנושי.
ולכן, מובן מאליו שהמון אנשים חייבים לנו התנצלות. למשל, כל מי שהיה בעמדת הנהגה מדינית או צבאית בזמן המחדל צריך להבין את אחריותו ולבקש סליחה מהעם. להגיד שכשל, לקחת אחריות ולפרסם בראש חוצות התנצלות. ולא סתם מן השפה אל החוץ, אלא אמיתית וכנה. זה חלק ראשון מתהליך של תיקון והבראה.
התרעות פיקוד העורף