כשתופעה חוזרת במשך שנים, אין מדובר בתקלה, אלא בהפקרות מערכתית. השאלה היא כיצד ייתכן שבמערכת הביטחון של מדינת ישראל אפשר להגיע שוב ושוב אל אמצעי לחימה שאמורים להיות מוגנים יותר מכל רכוש אחר. צבא ראוי לשמו אינו נוהג בהפקרות כזו. והשאלה הקשה ביותר היא - מי נושא באחריות?
חייל שאיבד נשק ייחקר ועשוי לעמוד לדין. שומר שכשל ייתן את הדין. אבל מה קורה כשהכשל אינו נקודתי והוא נמשך שנים? היכן האחריות של הפיקוד הבכיר? היכן האחריות של מי שאמור לקבוע את שיטות האבטחה של האמל"ח ולפקח עליהן? ככל שעולה מהמידע הפומבי, קצינים בכירים לא הועמדו לדין בנושא לאורך השנים. האם האחריות נעצרת כשהיא מטפסת במעלה סולם הפיקוד?
כשבסיסים נפרצים פעם אחר פעם וכמויות גדולות של אמל"ח נעלמות, מישהו בדרג הבכיר חייב לקבל אחריות ואף "להניח את המפתחות". לא עוד תחקיר. לא עוד "הופקו הלקחים". לקחים שאינם מונעים את האירוע הבא אינם לקחים. הסכנה אינה מסתיימת בשער הבסיס. האמל"ח שנגנב מצה"ל עובר לסוחרי נשק, לארגוני פשיעה ולארגוני טרור. זו אינה בעיה של צה"ל לבדו. זו בעיה של ביטחון הפנים במדינת ישראל ושל החברה הישראלית. האמל"ח שנגנב במערכה הראשונה יופנה כלפי תושבי ישראל במערכות הבאות.
אחרי 7 באוקטובר אי אפשר להמשיך בתרבות ה"יהיה בסדר". צה"ל חייב לספק תשובות מלאות לשאלות: כמה כלי נשק ואמצעי לחימה נגנבו במשך השנים, כמה נמצאו, כמה הוחזרו וכמה עדיין מסתובבים מחוץ למערכת, ומעל הכל - מה בכוונתו לעשות ברמת האבטחה, ההרתעה והענישה כדי שהמחדל הזה ייבלם.
לא ייתכן שמערכת הביטחון בישראל מתעטפת בשתיקה ומחזל"שת כאילו מדובר בעניין זניח. זהו אינו סיפור על גנבים. הסיפור הוא על אחריות ובעיקר על היעדרה.
התרעות פיקוד העורף