אילו הסרט באמת היה מבקש לחתור לאמת, הוא היה חייב להתבסס ככל האפשר על עובדות שניתן לבדוק, מסמכים, ראיות ועדויות של אנשים שמוכנים לעמוד מאחורי דבריהם בפנים גלויות. הגנה על מקורות היא אכן עיקרון עיתונאי חשוב, אך כשחלק מרכזי מהטענות נשען על אנשים שאינם נחשפים, קשה לראות בדברים ראיה חד-משמעית. במקום לאפשר לצופים לבחון את הנתונים באופן ביקורתי, הסרט דורש מאיתנו לקבל אותם כעובדה מוגמרת. זו אינה ביקורת אמיצה, זהו שימוש במדיום הקולנועי כדי לייצר זעזוע ולזכות בהכרה בינלאומית רחבה במקום להתמודד באמת עם המציאות.
הפגם המרכזי ב"נז"א" אינו עצם הביקורת על ישראל או על צה"ל. חברה דמוקרטית בריאה חייבת לדעת לבקר את עצמה, גם כשהמחיר קשה ומכאיב. הבעיה מתחילה כשהפרובוקציה דוחקת את הבירור הענייני, כשטענות דרמטיות נזרקות לחלל האוויר בלי תשתית שניתן לבחון. קולנוע תיעודי אינו דורש מהצופה להאמין בעצימת עיניים לכוונות היוצרים. הוא חייב להעניק לו עובדות, ראיות וקולות אמינים שיאפשרו לו לחשוב, להטיל ספק ולהסיק מסקנות בעצמו. כשהבסיס הזה נעלם, מה שנשאר על המסך הוא לא קולנוע, אלא פרובוקציה ריקה.
התרעות פיקוד העורף