בשל איזשהו פרויקט שאני מעורב בו, מצאתי את עצמי השבוע מבקר במחלקה פסיכיאטרית באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים הגדולים בארץ.
כשהייתי שם, נזכרתי איך לפני 22 שנים הגעתי למקום וגיליתי עולם נפלא שבו היה ידוע שיש מילה אחת שתגרום לך לקבל תרופת הרגעה. כל שהיית צריך זה ללכת לאחות ולהגיד לה שאתה ב"אי-שקט" והיא מיד הייתה פותחת את ארון התרופות ונותנת לך תרופת הרגעה. כמובן שאני כמעט כל יום הייתי הולך לעמדת האחיות ואומר את מילת המפתח. אבל תמיד כשהאחיות ראו אותי, הן אמרו לי בחיוך "ליאור, אתה בסדר גמור, אתה לא צריך שום דבר, אתה לא באמת שייך לכאן".
בתגובה אמרתי להן שהבעיה היא שמחוץ למחלקה, בעולם הנורמלי, אנשים אומרים לי שאני לא שייך לעולם הנורמלי ועכשיו כאן, בעולם המשוגעים, אתם אומרים לי שאני לא שייך, אז לאן אני שייך? "אתן יודעות מה זה לחיות ולהרגיש לא שייך כל הזמן?", הייתי אומר להן. "ליאור, אתה לא תקבל תרופות", הן היו מחזירות לי, ואני הייתי הולך בראש נפול לפינת העישון. גם כשהייתי שם השבוע הבטתי על עמדת האחיות ורציתי ללכת להודיע שאני ב"אי-שקט".
בארוחת הצהריים ראיתי שם את אחד המאושפזים המתמידים - שתמיד נמצא שם במחלקה - והאמת היא שהוא נראה במצב טוב יותר ממני. הרבה יותר רגוע ומפוקס. לעיתים אני מביט על אנשים שחולפים מולי ברחוב, אני מביט בהם טוב, בוחן אותם, ומגיע למסקנה שהם אנשים שהעולם הזה לא עושה להם כאב ראש כמו שהוא עושה לי.
"הם בטח מתמודדים בקלות עם החישובים של מי יחזיר את הילד מהגן, ובכמה תשלומים לשלם את הארנונה, והאם לנסות לתקן את הסתימה בכיור בעצמך או להזמין אינסטלטור, ובכלל הם מעולים בהגשת טפסים אונליין לבנק ולמס הכנסה ולמע"מ", אני אומר לעצמי בקנאה כשאני רואה אותם.
כמובן שכאן במחלקה זה גן עדן למי שמתקשה להסדיר את נשימתו בעולם המודרני. כאן במחלקה הקונספט הוא שהאדישות היא מקסימלית והסידורים הם מינימליים. הלוואי והייתי יכול להיכנס לאיזה אשפוזון קטן במחלקה, חשבתי לעצמי. המקום היחיד שאדם באמת יוצא לחופשה והזמן עוצר בו מלכת זו המחלקה הפסיכיאטרית.
אנשים נוטים להיבהל ממחלקות פסיכיאטריות, ובשל הבהלה הזו הם אינם מבינים שדווקא שם זה המקום הכי חופשי ומהנה בעולם. חוץ מזה שאתה יכול להיות שם מי שאתה רוצה. אתה רוצה להיות נפוליאון? אתה רוצה להיות המשיח? אתה רוצה להיות משה רבנו? תהיה מי שאתה רוצה. רק קח בחשבון שבטח כבר יש שם אחד שהוא המשיח - כך שתצטרכו לעבוד במשמרות.
"כמה חבל שאני לא באמת משוגע", אמרתי לעצמי. גם אז, לפני 22 שנים, כשהסכימו שאכנס, זה היה רק תחת ההכרזה של הפסיכיאטר שברור לו שאני מתעקש להיכנס לפה במסגרת בדיקת הגבולות התמידית שאני עושה בחיי ושאני לא אוכל להיות שם יותר מ-24 שעות. בסוף הצלחתי לשכנע אותם להשאיר אותי קצת יותר מ-24 שעות. ממש התחננתי שייתנו לי עוד קצת זמן בריטריט הפסיכיאטרי. זה עבד. הייתי שם יומיים.
"חבל שאתם לא נותנים לי להישאר", אמרתי למנהל המחלקה ביציאה באותו היום, "חבל שבשביל להגיע לכאן צריך באמת להשתגע. זה עוול גדול. אתם חייבים למצוא איזושהי דרך שבה ניתן יהיה להגיע למחלקה אבל בלי כל הכאב ראש הזה של ההשתגעות". "בשבילך, ננסה למצוא", אמר לי מנהל המחלקה.
"נו, אז מצאתם דרך?", אמרתי למנהל המחלקה כשראיתי אותו כשהגעתי השבוע. הוא לא הבין על מה אני מדבר. רעננתי את זיכרונו והוא הביט בי ואמר: "זכור לי משהו כזה, רק שלצערי עדיין לא מצאנו דרך. אבל אנחנו עובדים על זה, נעדכן כשנמצא". אני, שיהיה ברור, עדיין מחכה לעדכון.
התרעות פיקוד העורף