אחת מהחוויות הזכורות לי כילדה בים הוא הניסיון הבלתי מוצלח להוריד את הזפת מהרגליים, על הגלגלת המטונפת שהעירייה הציבה ליד הברזים ביציאה מהחוף. כילדה, הזפת לא נראתה לי כמו משהו שלא צריך להיות שם. להפך, היא הייתה חלק מהחוויה הימית. יש בים ספינות, יש דלק, ויש זפת. ככה חשבתי.
אני אוהבת את הים, גרה שנים ליד הים. לא רק במובן הגיאוגרפי. הים הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. אני הולכת אליו כדי לנשום, לשחות, להירגע. הוא המקום שאני מגיעה אליו כשאני צריכה להוציא משהו מהראש, להכניס אליו קצת שקט, או סתם להסתכל על האופק ולהיזכר שהעולם גדול יותר ממה שנדמה לי. אולי בגלל זה אני מתקשה להבין איך דווקא אנחנו ממשיכים לשלוח אליו את כל מה שאין לנו אליו סבלנות, כסף, תשתית או רעיון טוב יותר להתמודד איתו.
אנחנו מדברים על הים כעל אחד המשאבים החשובים ביותר שלנו. הוא מקור למים, למזון, לתיירות, לאנרגיה. אנחנו בונים מתקני התפלה כדי לקחת ממנו מים ולהפוך אותם למי שתייה, בונים לידו מלונות ומגדלים, מוכרים דירות עם נוף אליו במיליונים, ונוהרים אליו בכל קיץ כאילו אין דבר טבעי יותר מלהיכנס למים. אבל כשצריך להתמודד עם משהו בעייתי, אותו ים בדיוק הופך פתאום למרחב שאפשר להעביר אליו את הבעיה.
אני לא פעילת איכות הסביבה. ממש לא, לצערי. מודה שאני אפילו לא מצליחה למחזר פסולת כמו שצריך. מתנצלת. אבל עד הים! כמו כל דבר שלוקחים אותו כמובן מאליו, שוכחים שהים הוא בסוף מערכת חיה, לא מכל אינסופי. ומה שנכנס אליו לא פשוט נעלם. לפעמים אנחנו לא רואים את התוצאה מיד, וזה כנראה הדבר שהכי מבלבל, שאם אי אפשר לראות את הנזק, קל יותר להאמין שהוא לא קיים.
ועכשיו יש גם סיפור האצות ומתקני ההתפלה. מתקני ההתפלה הם אחת הדרכים המרכזיות שבהן למדנו להשתמש בים. הם לוקחים את המים ומייצרים מהם מי שתייה, שאנחנו צריכים כדי לחיות. אבל מה קורה כשהים עצמו מפריע למערכת שבנינו כדי להשתמש בו? תראו, אני לא מומחית ולא מדענית. אני לא יודעת מה הפתרון הנכון, מה בטוח, מה הכרחי ומה אפשר לעשות אחרת. אבל כשאני שומעת על האפשרות להשתמש בחומרים כימיים כדי להתמודד עם האצות שמאיימות על מתקני ההתפלה, אני לא יכולה שלא לשאול, באמת? האם הדרך להגן על מתקני ההתפלה היא להכניס למי הים חומר שאחר כך נצטרך להתמודד איתו בתהליך ההתפלה?
התרעות פיקוד העורף