ערב יום הכיפורים, האווירה הציבורית מתמלאת קריאות נרגשות לסליחה ומחילה, גם במישור האישי וגם במישור הפוליטי הנדוש. כולנו אחים! נחבק איש את רעהו! נסלח! נמחל!
אני מומחה בניתוח הפיזיולוגיה של הכעס, אני יודע שעצימת עין ושמירת טינה מזיקות לנפש כמו רעל. ההמתנה שיקרה משהו רע לאדם הפוגע מרעילה אותנו ולא מזיקה לצד השני כהוא זה. אני יודע שסליחה מורידה את הקורטיזול ואת האדרנלין, מאזנת את לחץ הדם ומשפרת את האוטונומיה הרגשית שלנו. ובכל זאת, כאשר התיאוריה פוגשת את המציאות, המנגנון נתקע.
הקושי הגדול ביותר לסלוח אינו נובע מרשעות, אלא מחוסר רצון או חוסר יכולת לוותר על שליטה. אנחנו נאחזים בכעס מפני שהוא מעניק לנו אשליה של הגנה: כל עוד אנחנו כועסים, אנחנו לא קורבנות פסיביים אלא שופטים פעילים הרוצים גם לשפוט וגם לבצע את גזר הדין.
והנה וידוי אישי: כמי שמכיר לעומק את כל הציטוטים, המחקרים והמודלים של ארבעת המרכיבים בתהליך הסליחה והתשובה - הכרה, חרטה, תיקון והתחדשות - גם אני נכשל, ואני חי ומשלים עם פרדוקס.
סלחתי הרבה בחיי, ורבות גם ביקשתי סליחה מאחרים. אני מבין את התועלת שבסליחה ואת הנזק לנפש בהשארת "חשבון לא פתור", אבל ישנו אדם אחד שפגע בי באופן עמוק, מחושב ופתלתל במטרה לשנות את מסלול חיי. אותו אדם פגע בבריאותי. מולו, כל הכלים הפסיכולוגיים שעליהם אני מדבר ושאותם אני מבין הופכים לאבק. גם הידיעה שהסליחה מיועדת לשחרר אותי, לא מאפשרת לי לגבור על תחושת הפנימיות המוצדקת והברורה. במקרה זה, אם אסלח לאותו אדם, אעשה עוול לאמת שלי, ועם זה יהיה לי עוד יותר קשה להשלים.
אחת ההארות המשמעותיות של הפסיכולוגיה המודרנית שהגעתי אליה היא הבנת הפיזיולוגיה של הכעס והטינה, וההפנמה שהסליחה אינה מתג הפעלה של "הכל או לא כלום". לעיתים השלב המתקדם ביותר של בגרות נפשית אינו סליחה מלאה לפוגע, אלא סליחה עצמית על כך שאיננו מסוגלים לסלוח לו. השחרור האמיתי אינו מחייב הכשרת השרץ או חיבוק מלאכותי שאין מאחוריו ולא כלום, אלא העברת המיקוד מחודו של הפוגע אל הבנייה המחודשת של חיי.
אולי, כשאהיה גדול, אוכל בכל זאת לסלוח לו. אם אינכם יכולים לסלוח לכולם, או לבקש סליחה, סלחו לעצמכם והמשיכו בחייכם.
התרעות פיקוד העורף