הטף והוריו בלונדון | רון מיברג

עונת החגים מזכירה לי את הניסיונות העגומים של הורי ילדינו לעבור את החופשות בחיים. זה היה קשה. בעיקר משום שאשתי (לשעבר) הייתה מהזן המבעבע בחיוניות חינוכית, מלאה להתפקע ברצון טוב ותועפות אנרגיה ומוכנה תמיד ליד הדלת עם כריות וכריכים. אני לעומתה, הייתי פדלאה מרוטת עצבים, טרוטת עיניים, עם כאב כרוני באזור כזה או אחר בגופי הבוגדני ומאוהב עד כלות ברהיטי ישיבה ושכיבה. לא מישהו שאתה רוצה לסמוך עליו במסעות שאפתניים מבחינה גיאוגרפית. בכל זאת, פעם ביובל נגררתי לכאן או לשם. כך הגענו לדיסניוורלד - ארור היום שבו הסכמתי לטוס לפלורידה - והסיבה שלא חנקתי את אחד מהעובדים באתר המחופש למיקי מאוס או לדונלד דאק? פשוט לא היה לי כוח. את האנרגיה שלי השחַתִּי באחד המוטלים המזורגגים הכלולים במחיר שאנשים נורמליים אינם יכולים להירדם בו.

עם אנולה כשהייתה תינוקת, נסענו לבקר חברים בניו ג'רזי, ומכיוון שכבר סיפרתי את זה היכנשהו, אקצר ואומר שרגע אחרי שהשלכנו טיטול טעון לתעלה בצד הדרך, צרו עלינו שוטרים עם אקדחים שלופים. הם היו משוכנעים שהיינו סוחרי סמים שנפטרו מ-2 ק"ג קוקאין. באותם ימים אומנם נראיתי כמו מישהו מ"נרקוס", אבל הבדיחה הייתה עליהם. הם פתחו בהתלהבות את הטיטול כדי למצוא מה שהיה בו. החשיפה הריחנית לא חסכה מאיתנו כעס. הטובים של ניו ג'רזי קנסו אותנו על השלכת פסולת במקום ציבורי. הם צדקו ללא ספק, אבל צחק מי שצחק אחרון.

כך הגענו ללונדון, שבה היו לי קרובי משפחה רחוקים. מה שהקל את תחושת הארעיות שלנו. אני מתגעגע לסטפוניה וברנרד (בניוש בפי הפולנים), שהיו שניים מהאנשים היותר נעימים שהייתה לי זכות לפגוש. עם שפמו הזקור, שערו המשוך לאחור, עניבת האסקוט ממשי שהייתה על צווארו ודיבורו הרך, היה בניוש מין אציל מטעם עצמו ללא קשר לבית המלוכה. יחד הם היו חיבור נדיר של פולנים ואנגלים שהיו אדיבים כשם שהיו רחבי יד ולב. הכל שם התנהל ברכות, חוץ מאשר הרגעים שבהם ניסר קולה של סטפוניה כצופר ערפל. על הקירות תלתה אומנות שעברה דרך ידי סבי, מה שנקרא טובה. האוכל השאיר מקום למקצה שיפורים, אבל היה יותר מפחית הטונה שהפכה לצלחת אצל בת הדודה בניו יורק. כך הגענו, לא במיטבנו, לגריניץ'.

הנשים בחיי גמעו בתשע שניות את 200 המטר המפרידים בין חנות הפיצ'פקעס האחרונה בגריניץ' ובין ספסלי ההמתנה בתור לספינה המפליגה חזרה לווסטמיניסטר. ביקשתי מהן להביט בבנינו השפוכים על הספסל כמו שקיות חלב ריקות. הזהרתי אותן שבני הזוג שישבו בסמוך הם ישראלים (איך ידעתי? הגבר המשופם הביא לזוגתו גביע גלידה ועליו שלושה כדורי גלידת שוקולד והאישה אמרה, "אויש מוישיק, זה יותר מדי, השתגעת?", וגמרה את שלושת הכדורים) ומשכתי אותן הצידה בתקיפות של אב משפחה, מופנם אך מודאג.

"ראו", אמרתי להן, "אני מכיר את הילדים האלה כמה שנים, ואני חייב להתריע שהמצב לא טוב. זאת רק שאלה של זמן עד שנראה פעם נוספת את ההמבורגר הענק שעמנואל אכל בבורגר קינג. אני חושב שאבנר קיבל פוליו בשתי הרגליים, אחרת קשה להסביר מדוע הוא לא מצליח לעמוד ללא עזרה.

"בינינו, ואל תהיו ברוגז כי אני אומר את זה ברוח טובה, אני חושב שזה מוגזם לשוט שעה בכל כיוון, אחרי תפילת בוקר בווסטמיניסטר אבי, רק כדי להספיק לאכול ג'אנק-פוד רע במיוחד בגריניץ' ולרוץ חזרה לספינה. אני משוכנע שהייתי מגיע לשיבה טובה גם בלי שהיו מסבירים לי באריכות את ההיסטוריה של כל בניין לאורך גדות התמזה. וחוץ מזה, אין כאן משהו שקשור בשעון העולמי ובזמן, משהו מדעי כזה, גריניץ' טיים?"

"זה אולי ייראה לך מוזר, אבל מטיול בר-המצווה שלי עם הוריי, אני זוכר את כריך לואי ארמסטרונג ב'מובן פיק' בציריך, פטריות מטוגנות בזלצבורג ושניצל וינאי בווינה". "זה שהיית מעוניין באוכל מגיל צעיר", השיבה, "לא אומר שאין ילדים שיודעים ליהנות מתרבות ומקצת היסטוריה. אני למשל, הייתי באירופה בדיוק באותה שנה שאתה היית, 1967, ונורא נהנינו". "אתם הייתם נאורים", אמרתי. "אני בטוח שיש ילדים כאלה, אבל לא לנו. חוץ מזה, הטלטולים הזיזו לי את האבן באורטר וגורמים לי לאי-נוחות גדולה באזור הכליה השמאלית". "איך הכליה באמת? יותר טוב, לא?" "השילוב של וולטרן, פרקודן ואסיוול נורא עוזר", אמרתי, "אני שוקל לבטל את הטיסה לניו יורק. אני חושב שאוכל לעוף לשם בכוחות עצמי".

אם יש מקום שבו השידוך בינינו נראה ממש ביזארי - זה היה בחו"ל. אני לא מתכוון לשנים הטובות שלנו באמריקה, שעשו אותנו למי ומה שאנחנו. אני מדבר על חופשות, על ביקור קצר, על נסיעה עם ילדים. "את מהזן הצור שיזפי", אמרתי, "פותחי המפות, אומדי מרחקים, מתכנני אתרים ואורזי תיקי פלא שמעל יוגוסלביה - בדיוק כאשר הילדים מתחילים להעלות את הדציבלים של היבבות - מוציאים מהם משחקי קלפים, חוברות ציור, ביסקוויטים ומים מינרליים".

כל מה שאני מוצא מגוחך, טרחני ולא קול במה שהיא עשתה כדי להתכונן לרע מכל, התגלה תוך זמן קצר כהשקעה משתלמת בחשיבה פרקטית סדורה. זה אולי לא סקסי, אבל זו הדרך היחידה לטייל עם שלושה נודניקים מדושנים שנושאים את שמך.

לפני 20 שנה חשבנו על השירותים במטוס כמו שהראו ב"עמנואל" הארוטי. בנסיעות עם הילדים חשבנו איך להידחק לשם עם אחד הבנים, כדי לעזור לו לכוון את הבולבול. עמדתי בגבורה ברגע די מביך עבורי, כאשר היה עליי להזדהות בפני הדיילים שהכריזו את שמי ברמקול, כדי שאלה ילוו את בני לתא הטייס, לראות כיצד מטיס קפטן ירדן בואינג 757 ללונדון.

כאשר הילדים חזרו, חרגתי ממנהגי ושאלתי אותם איך היה. הם אמרו שהיה בסדר. אמרתי להם שכאשר אני הייתי ילד לא לקחו אותי לקוקפיט. הילדים הביטו בי ואמרו, "עוד פעם אבא עם הסיפורים שלו על איך לא הייתה טלוויזיה כשהוא היה ילד ואיך הוא קרא כל הזמן", וחזרו לשחק בגיימבוי שקניתי להם בנתב"ג, אחרי שהם הסבירו לי שיהיה להם קשה להעביר חמש שעות ללא בידור, גיימבוי נוסף, גרוטאה בפוטנציה, שיצטרף לאחיו היתומים בארון.

היה נורא חם בלונדון, וכאשר מזג האוויר נהיה עוין ומאוד לא בריטי, מסתבר שבמובנים רבים לונדון היא עיר שמתנהלת בנתיב אפל וגרוטסקי אל אפוקליפסה מבעיתה שבה ישחטו צעירים גלוחי ראש - שמסמרו וניקבו כל חלל בגופם ושאינם מבחינים בין היוניון ג'ק ובין צלב קרס - כל מי שייראה שונה בעיניהם.

שנים רבות מדי משווקת לונדון את אותם ערכי תרבות, תמיד באריזה עדכנית בעלת איכות גרפית מרשימה, אך ללא כל תרומה ממשית לאופן שבו תנווט האנושות את עצמה בעתיד. הלונדון הזאת, שהופכת קודרת וסתמית יותר משנה לשנה, אינה מצליחה להחיות יותר את עליצות וחדוות הפלישה הבריטית התוקפנית אל התרבות העולמית.

שנים כה רבות לא יצאו מכאן ביטלס, סטונס והמי חדשים, שלא ברור למה בעצם מביאים לכאן ילדים קטנים במטרה לעצבם. אחרי שגמרת לגרור אותם למגדל של לונדון, שם ערפו ראשי נשים, ולקתדרלות הגותיות, שם נתנו גיבוי לשושלת המלוכה המיותרת והמטורללת ולדמויות השעווה של מדאם טוסו ולראות את "קטס" הישיש, מסתבר שלונדון הפכה לקלישאה חבוטה וטרחנית, דיסנילנד מורבידית וקודרת, תיור ממונע ללא סוף, הפרפטום-מובילה הנכסף שדורות של מדענים עמלו להמציא.

השבוע היינו מצוידים יותר מתיירים אחרים להתמודד עם אזעקות השווא התכופות בדבר חפצים חשודים ומכוניות תופת, שהפכו את הכרך הענק הזה לפקק תנועה מוצק. פעם ביום היה עלינו לפנות את הרכבת התחתית ולעלות לרחוב. פעם ביום הוסטה התנועה לרחובות צדדיים. "מה קורה?", שאלו הילדים. "חפץ חשוד", הייתי אומר, ועיני הילדים קיבלו את המבט החודר והמקצועי הזה, של ילדים ישראלים לפני שחבלן מפוצץ להם את התיק ששכחו בחצר בית הספר.

כאשר עולים מהרכבת התחתית אל קובנט גרדן, ומביטים מרחוק בים האנושי ההומה מנגד, צריך לקבל החלטה עקרונית חשובה לפני שלופתים את ידי הילדים באחיזת פלדה ונכנסים איתם אל לב ההמולה. אני מאוד מחבב את ילדיי, אבל שניים מהם, מחמת גילם ועיכובים התפתחותיים בתחום המוטורי, לא יהיו מסוגלים למצוא את דרכם חזרה לאי מבטחים במקרה שיופרדו מאיתנו בתנועה לא זהירה של נחשול אנושי גואה. ובכל זאת, אנחנו גוררים אותם, כמו הורינו לפנינו, כדי להראות להם כיצד נראה כרך בן שמונה מיליון תושבים ועוד שמונה מיליון תיירים.

קשה לפענח את הקוד הזה, אבל הוא מוטמע בנו גנטית. קיץ אחד אנחנו קמים, כמו אדם ניאנדרטלי שגילה את האש, וחשים צורך בלתי ניתן לשליטה לקחת את הילדים ללונדון. לונדון, אגב, וזה בדוק, נחשבת ליעד המועדף לטיולי בתולין כאלה. הגלימה התרבותית שעוטה אנגליה והתחושה השגויה שאנחנו שולטים בשפה, כמו גם הפשטות היחסית של ההתמצאות בה, מושכות משפחות בגיחה ראשונה לחו"ל.

כולם מסתובבים עם מפת הרכבת התחתית, שמצד אחד היא נורא פשוטה, ומצד שני, עוד לא קרה שלא טעינו בכיוון ובתחנה. כולם נושאים את המדריך, לונדון A-Z, קונים את הגיליון האחרון של "טיים-אאוט", קוראים את עיתוני הבוקר ועומדים בתור לכרטיסי תיאטרון. אבל בשטח זה תמיד נגמר בשני פאצ'ים על הטוסיק של הילד, שבעצם רצה להישאר בבית אבל אף אחד לא שאל אותו.

"תקום מהרצפה", צעקנו על הקטן שאיבד תחושה ברגליו, בכה ורצה חזרה לביתה של דודתו בהמפסטד, כי שם יש נינטנדו שהוא מכיר ואוהב. "תקום או שאנחנו מפרקים אותך! נינטנדו יש לך בבית, אתה יודע כמה עלה לנו להביא אותך לכאן?".

אני מגזים כהרגלי. הילדים נורא נהנו. הם התמרמרו שבערב שבו הם ראו את "המלך ליר", קולין וויליאמס היה בחופש. הם לא אהבו את הסרט התיעודי ב-BBC על הרגלי הרבייה של הצבים. אני מנסה לנכות מהדיון האובייקטיבי והמדעי שלי בלונדון את מרירותי האישית. אני מניח שמשהו בראיית עולמי החייכנית השתבש מעט, אחרי הביקור הרביעי במקדונלד'ס. גם גיא הצלמוות האלקטרוני, היכל משחקי וידיאו קקופוני ומרעיש עד גבול החירשות מתחת לכיכר פיקדילי, לא חילץ ממני את מיטבי. אחרי שיריתי ב-70 רוצחים מתועבים, התרסקתי ב-20 מרוצי מכוניות לייזר.

לקחנו את הילדים לראות את ה"פלינסטונס", לא לפני שאכלנו צהריים במסעדת נושא בהשראת גיבורי סרטים. אני ודאי הישראלי האחרון שמגיע למסעדה מתועבת ופלסטית כזאת, שהיא לא הרבה יותר ממסחטת מזומנים בסגנון האמריקאי הנצלני ביותר. אבל לו לפחות היה האוכל מעל העיסה הדביקה והבלתי ניתנת לעיכול שמגישים שם אכיל, מתחת למסוק הקל של שון קונרי ב"ג'יימס בונד", ליד R2-D2 ו-C-3PO מ"מלחמת הכוכבים" והגלימה של גארי אולדמן ב"דרקולה". כל חמש דקות נקטעה ההמולה הכללית ומסכים גדולים נפרשו מהשמיים ועליהם הוקרנו קטעים נבחרים מלהיטים קולנועיים. לונדון היא חנות ג'ינס ומגפיים אחת גדולה.

אני מבקש להעלות כמה היבטים חיוביים של הטיול. עד לונדון, לא ידעתי למשל את השימושים והרעשים המגוונים שבניי יודעים לעשות בקשית התקועה בכוס ריקה של קוקה-קולה. לא ידעתי שהקטן אלרגי לאוויר מזוהם, לחום ולצפיפות, ושעייפות עושה אותו בלתי נסבל. גיליתי שהם לא יודעים להתלבש ללא עזרה, שאם לא צורחים עליהם 70 פעם ומסיימים באיום בשברים מסובכים בפיקות הברך, הם לא מצחצחים שיניים.

שמחתי לגלות שהקטן אוכל רק מאכלים לבנים - יש תופעה כזאת - ורק את המלפפון בסלט. הבינוני אוכל באופן כללי יותר מדי, אבל סובל מחוסר יכולת להצביע על הרגע שבו תוקף אותו רעב. כאשר הרגע הקריטי הזה חולף מבלי שהשגחנו בו, הוא נשכב על המיטה ומתחיל לרעוד בכל הגוף, עד שאנחנו מוצאים דרך להכניס לתוכו אוכל. אז הוא שב לחיים.

גיליתי גם שבתי בת 12, מה שעושה אותי בן 60, ושיש לה רצונות וטעם משלה. אחרת היא לא הייתה מבלה חצי יום בשוק בקמדן כדי לקנות מגפיים על שם איזה רופא, שבארץ נקראות נעלי צנחנים ושבבקו"ם מחלקים אותן בחינם.

הכי עצוב, הו כמה עצוב, שהפכנו להיות הורינו. נכון שאנחנו מבינים יותר באוכל וביין. נכון שהרף של רמת ואיכות החיים שלנו עלה, לפחות לכאורה. נכון שהרקע ההיפי הנאור והזרוק שלנו משפיע על העדפותינו התרבותיות עד לרגע זה. אבל בדרכנו, אנחנו עשינו לילדינו מה שעשו לנו, כולל לגרור אותם ללונדון שלא יפסידו דבר מהמראות ומהמקומות החשובים. כדי לבוא חשבון עם המצפון הטורד שלנו שלא מניח לנו להביא את ילדינו ללונדון רק כדי לאכול המבורגרים רעים ולשחק במשחקי וידיאו.

הקיץ הזה הגיע בסוף לסיומו, וכמו לילדים רבים לפניהם היה לילדיי אוטובוס קומתיים אדום מוטל בארגז הצעצועים הגדול, אות ועדות לטיול המשפחתי הראשון ללונדון.