בערב יום הכיפורים, שעה שהחמה נטתה לשקוע ועדיין לא נתכנסו בעלי בתים לבית המדרש, נכנס הגבאי לראות אם ערוך בית הכנסת ומתוקן לתפילה, כדרכו מדי שנה בשנה. הלך אצל התיבה, החליק את קפלי הפרוכת, ומנה את המחזורים המונחים על גבי השולחנות.
תמה הגבאי. הניח ספר זה ונטל שני ושלישי, ספרי יחידים ששמות בעליהם חקוקים עליהם בדיו, ספרים שכריכתם חדשה וספרים שבלו דפיהם מרוב שנים ודמעות. בכולם נמצא אותו הדבר עצמו: לא נמצא בהם סימן שאלה כל עיקר, אלא כולם נחתמו בסימני קריאה, כאילו עבר עליהם מלאך אחד ומחה בידו את כל סימני הענווה.
עלה הגבאי לעזרת נשים לבדוק במחזורים ששם. מצא שם אישה אחת, מנשות העיר הוותיקות, יושבת יחידה ומחזורה בידה. הביטה בו ואמרה: ראית מה נשתנה בספרים? אמר לה הגבאי: שמא בעלי הדפוס נתרשלו. סגרה את הספר והניחה עליו ידה. אמרה לו: פתח נא גם בשאר ארונות הספרים, וראה אם דפוס אחד עשה את כל זאת או יד אחרת.
פתח הגבאי את ארון הספרים, והביט בהגדות של פסח. נעלמו הקושיות מבין דפיהן, וליל הסדר עמד כולו מתוקן בלא “מַה נִּשְׁתַּנָּה". משך כרך של תלמוד מן המדף וראה שנחתם משא ומתן של הלכה כולו בוודאות מוחלטת בלא שייר של ספק. פתח בספרי המקרא ומצא כי נדם הקול הראשון מכולם: הקריאה “אַיֶּכָּה", ששאל אלוהים את האדם במפגשם הראשון.
ירד הגבאי לאולם. עד שבאו מתפללים ונתמלא הבית כבר פשטה השמועה שאין סימני שאלה בספרים. היו מן הבריות שאמרו אין בכך דבר וחצי דבר, שכל המילים עומדות באותיותיהן כפי שנמסרו לנו דור דור. והיו שאמרו סימני סופרים אינם מגופו של נוסח התפילה. ואחד מן הלמדנים עמד ואמר בקול רם: אדרבה ואדרבה, ביום הכיפורים תשובות האדם מבקש ולא שאלות.
התרעות פיקוד העורף