נפגשנו בקליניקה שלה. הפסיכולוגית סיפרה, ואני הנהנתי ושאלתי. כבשיריה, גם דיבורה היה אינטימי, רווי כאב, חרישי לעיתים. כנותה הייתה מחושבת. נזהרת, כנראה, לא להסגיר פרטים שהיא מונעת ממטופליה. ועדיין הייתה גלויית לב וחמה. "אני כמו אבא", התוודתה, "נורא מתמסרת".
תלמה אלעזר הלכה בעקבות הגנרל שלה. משפחות רוב הקצינים הבכירים ששירתו רחוק נשארו בנווה מגן או בצהלה. אבל היא התעקשה לתת לדדו תחושת בית בכל אשר ילך. "והמחיר היה כבד", מספרת הבת. לצד ההרמוניה חי התסכול. כשהיה אלוף פיקוד צפון, זממו הסורים להשתלט על מקורות המים. התקריות רבו, הטלפון לא הרפה, והיא זוכרת את אבא עוזב הכל, מחליף בגדים תוך כדי ריצה למכוניתו ומתייצב בשטח. הם גרו אז בטבעון, ושבת אחת הזמינו מקיבוץ אלונים הסמוך את מולה כהן (מפקד חטיבת יפתח בפלמ"ח) ואת אשתו. לפתע כבה האור ודדו אמר לזוגתו שתרד למחסן, תמצא את העששית, תנקה, תרכיב והוא ידליק אותה. "תראה איזה מין אבא זה", פנתה תלמה לבנה גידי, "הוא רגיל שבצבא עושים בשבילו הכל, אפילו מגלחים אותו, ובבית הכל נופל עליי". הילד השיב: "אמא, אבא דואג למדינה ואת דואגת לנו בבית".
אבל בפעמים הבודדות שנכח דאג לבית ובעיקר לילדיו. כשהייתה בת 10 גרו ברמת אביב והיא קפצה בחבל עם חברותיה. עודה ממתינה לתורה, שיחקה עם ה"פלטה" בשיניה. הורידה והחזירה עד שההתקן ננעץ בקרום שמגן על השקד. כשהיא מחרחרת אבל נושמת ומאחוריה שובל הקופצות בחבל, עלתה הביתה. למזלה אביה שכב חולה בבית ותפס פיקוד. אמר לה לשבת באור, רגוע ושקט, התמקם מולה וביקש שתפתח את הפה: "רוצה לראות באיזו זווית הוו". הוא בחן את לועה זמן רב, "אבל עצם הדיבור הרך הרגיע אותי", ואז באחת שחרר אותה מסיוטה.
היא למדה בתיכון חדש בתל אביב. רוב הזמן ניסתה להיבלע במרחב, כי שנאה להיות "הבת של". "אני סבלתי והוא די סבל ממני". לעיתים רצה להקפיץ אותה לתיכון או לחזרות של להקת המחול של עיריית תל אביב שבה רקדה. אבל היא הייתה מבקשת שיעצור כמה רחובות מהיעד וממשיכה ברגל, "למה? מה אני גנב?", היה מתקומם. אבל לחששה היו רגליים. פעם התלוותה אליו לאירוע ולמחרת התפרסמה בעיתון תמונה: "החתיכה המסתורית של דדו". היה שופע אהבה, זמין בכל פעם שהתבקש לייעץ. "יוגוסלבי עם דם חם, מחבק, מנשק". וכשצריך גם קר רוח ודרוך תמיד. "אני לא ישן כי בראש אני מזיז גייסות", הסביר פעם לאשתו.
הוא - כבר רמטכ"ל - היה שב מרוט הביתה ומוצא רק אותה ערה. היה מתיישב לידה על הרצפה, היא ניגנה ושניהם שרו את תש"ח, "אפור, אפור הסלע במשלט / נוגים, נוגים הכוכבים עם ערב / והוא אהב אותך ואת הלכת / והוא קטף לך פרח משולי הדרך..." (מילים חיים חפר, לחן דוד זהבי). בין הצלילים סיפר לה על חבר קרוב שנהרג. "את לא מבינה איזו תקופה זאת הייתה", התרגש. "בלילה היינו קוברים את החברים בקריית ענבים וביום המשכנו להילחם". ואז היו חוזרים לשיר, עד שהיה עוצר כדי לספר על עוד חבר שאיננו ועל הקרב במנזר סן סימון, מהאכזריים במלחמת הקוממיות, ומכל עת הדמים ההיא דלה משפט של בני מרשק שהלך איתו כל חייו ועליו יגדל את ילדיו: "כשיורד גשם - גם האויב נרטב". ושוב היו חוזרים למיתרי הקול והגיטרה ושרים את "דודו", על לוחם הפלמ"ח שנפל בקרב על מצודת כ"ח. "המוות עדיף על חיים כפצוע קשה", היה אומר לה.
אבל ביבשה כבר נשבו רוחות עוינות. צה"ל התגלגל מכוננות לכוננות, והיא כמעט לא ראתה את אביה. היה יוצא בבוקר, מגוהץ כהרגלו, מפיץ ניחוחות רעננים ושב רצוץ עמוק בתוך הלילה. "אני לא מבין איך אבא יוצא בבוקר לעבודה תמיד גבוה וחוזר בערב נמוך", שאל פעם אחיה הצעיר יאיר.היא רצתה להתגייס ללהקה צבאית אך הוא השיב: "על גופתי המתה".
"המסוק עמד להטיס אותי למובלעת הסורית בגולן, שם הייתה עדיין מלחמת ההתשה בעיצומה... אבנר שלו, ראש לשכתי, אמר לי כי ראש הממשלה גולדה מאיר מבקשת שאעלה מיד לירושלים. שאלתי את אבנר באיזה עניין אני נקרא דחוף כל כך אל ראש הממשלה. הוא אמר לי רק זאת: תת-אלוף ישראל ליאור, מזכירה הצבאי של ראש הממשלה, מסר את בקשתה ולא פירש. ידעתי מיד שגולדה רוצה לדבר איתי על דוח ועדת אגרנט, שהוגש לה יום קודם, ב-1 באפריל. אבנר נראה שרוי במבוכה והבינותי ששמע מעט יותר ממה שגילה לי. אמרתי לאבנר כי לירושלים אעלה במכונית ולא במסוק. אבנר ביקש רשות שלא להתלוות אליי שכן עליו לסדר כמה עניינים דחופים בתל אביב, וזה היה רמז נוסף. בדרך כלל היה אבנר מתלווה אליי. הפעם סבור אבנר שארצה להישאר לבדי במכונית ולסדר את מחשבותיי. לא לגמרי לבדי. היה איתי נעים כהן, נהגי וידידי הנאמן זה 17 שנים. ועד ליום הזה, שבאותה שעה טרם העליתי על דעתי שהוא יומי האחרון כראש המטה הכללי.
"הבוקר, בפעם הראשונה התפניתי משגרתה המפרכת והלא נפסקת של עבודתי והרהרתי במשמעות הזעקתי בדחיפות כזאת אל ראש הממשלה. העלייה לירושלים העירה בי זיכרונות של המלחמה הגדולה הראשונה שעברתי כאן. שבעים יום ושבעים לילה נלחמנו על ירושלים ועל חיבורה אל הגוף העיקרי של היישוב היהודי בשפלת החוף. בחלומי הפרוע ביותר לא שיערתי שאני אהיה ראש המטה הכללי של צבא הגנה לישראל".
"נכנסתי ללשכת ראש הממשלה, על שולחנה היה הדוח. ראיתי שהעימות הזה איתי קשה עליה. אמרתי: 'זה רע?', והיא השיבה: 'קרא'. עברתי על הכתוב ברפרוף, נעצרתי במסקנות המכוונות כלפיי והכוללות הבחנה בין מה שהוגדר 'אחריות אישית' שלי לבין אחריותם של אחרים מעליי ומתחתיי. אמרתי: 'אני מבין שעליי להתפטר'".
"נסעתי למלון 'המלך דוד', להתייחד שם באחד החדרים השמורים ללשכת ראש הממשלה עם מה שהכה אותי בתדהמה מוחלטת. בפתח המלון פתחתי את תיק ג'יימס בונד שלי הוצאתי מתוכו את האקדח שנשאתי תמיד איתי, ונתתי אותו לנעים שיחזירו למכונית. עליתי לחדר, החלון נשקף אל חומת העיר העתיקה. שוב נדדו מחשבותיי אל הקרב שזכיתי להשתתף בו, כיבוש הר ציון והפריצה לרובע היהודי, לא הצלחתי להתרכז ורק אמרתי לעצמי: 'חשוב את אשר לפניך, עליך להתקדם עכשיו צעד אחר צעד, התרכז בצעד הראשון - קריאת הדוח. אך עוד בטרם פתחתי בקריאה קפדנית בדוח, ידעתי שתקופת חיים ארוכה וסוערת בחיי הגיעה לקיצה'".
הילה, עדיין חיילת כאמור, עברה רוב הזמן בין לוויות לוחמי "היחידה" שהוגדרו עד אז "נעדרים". כשחזרה הביתה מצאה אריה בסוגר. איש ששנתו בורחת מעפעפיו. כשהתקשה להירדם ביקש מתלמה שלו: "בואי ניסע קצת". היו נכנסים למכוניתם ומשוטטים לשומקום. אבל בדרכים שיבואו, הילה זוכרת, קטף אהדה. בכל צומת נהגים עצרו וירדו ללחוץ את ידו.
הוויכוחים בין דדו לטליק התלקחו בעיקר בחזית הדרום. הם נגעו למתקפת הנגד ולצליחת התעלה. דדו חש שטליק אינו תומך בו בוועדת אגרנט, שאינו נוהג כפי שהיה מצופה מסגן הרמטכ"ל. אבל אחרים ריפדו את דדו באהבת אמת. אברהם ארנן, מקים סיירת מטכ"ל שבתו מיכל חברת נפש של הילה, יוסק'ה יריב, מראשי קהילת המודיעין, ראש המוסד האלוף צבי זמיר, הרמטכ"ל השישי צבי (צ'רה) צור, הרמטכ"ל השביעי יצחק רבין, חיים בר-לב הרמטכ"ל השמיני, שאף הוא מסרייבו וחתן פרס ישראל, ההיסטוריון צבי יעבץ, שהיה מתייצב אצלו בכל שבת. "אני זוכרת אותם באהבה", אומרת הילה.
עוד לפני המלחמה וביתר שאת אחריה אזלו כוחותיו של אלעזר לחברים. "כל כך רצה את השקט שלו, חש אחריות לא רק למה שקרה אלא גם לשיקום. הקריב את עצמו תרתי משמע". הוא לא השיל מעליו את מסקנות אגרנט אך נאלץ ללמוד לחיות לצידן, לחזור במתינות לחיים. תכנן תוכניות. כשיזדקן, פנטז באוזני בתו, יקנה קרוון וינדוד בעולם. "אני רוצה לנסוע כמו צועני, לא להיות במקום אחד, אני רוצה לנוע כל הזמן".
בת 20 התחתנה הילה עם דורון כהן מ"היחידה". כשהגיעה לסיירת עמד להשתחרר "אבל בגלל המלחמה האריכו לו את השירות, למזלי". עו"ד דורון כהן הוא אחיה של נאוה, גרושתו של אהוד ברק. הפרידה לא פגעה בקשריו עם אחותו ולא ערערה את קרבתו העמוקה למי שהיה מפקדו בסיירת מטכ"ל. לפני הנישואים תחקר אלעזר מי האיש וכנראה נחה דעתו. לחתונת בתו הזמין המונים. "כולם התייצבו, זאת הייתה הזדהות מאוד חמה עם אבא ועם כל מה שעבר עליו". דומע הוביל אותה לחופה, "היינו מאוד קשורים והוא הרגיש שהנה, אני יוצאת מתחת כנפיו".
לאחר נישואיהם יצאו הילה ודורון ללונדון. לפני לימודים ביקשו לעבוד באבטחה, להרוויח כסף ולבלות. שבועיים לפני מותו הגיע אביה לביקור עם אמה ויאיר. הוא בילה איתם וגילה קוצר רוח בחנויות. "איפה אפשר לעשן?", חזר ונדנד. תחושת "חזרה לעניינים" עלתה ממנו.
חלפו שבועיים, אנחנו בערב פסח 1976. הילה ודורון עושים את הסדר אצל חברים והיא מצלצלת הביתה. מחליפה מילים חגיגיות עם אביה, יו"ר מועצת המנהלים של צים. "בבוקר", הוא מספר לה, "אני הולך לשחק טניס".
15.4.1976, רמת אביב. את יומו האחרון פתח דוד אלעזר בקורת רוח מופגנת. לבוש בגדי טניס, הביט במראה ואמר לתלמה: "אני מרגיש כל כך טוב". שיחק, שב, נח. כשקם ממיטתו אמר לאשתו: "למה שלא אשחק שוב? אני כל כך אוהב טניס". לאחר סדרת חבטות, כשכולו זיעה, זינק לבריכה. תוך כדי שחייה התחיל לחרחר ולעשות תנועות של טביעה. האיש ששחה לצידו לא המתין לאמבולנס וחש איתו לבית החולים. הוא הגיע חי לאיכילוב אך מאוחר מדי. ליבו קרס. רק בן 50 במותו.
15.4.1976, לונדון. אחראי הביטחון בשדה התעופה, המעסיק של הילה, נוקש על דלתה. דורון פותח. מכיוון שבדירתם אין טלפון, היא משערת שבא להודיע על פיגוע. "כששמעתי מה שבישר נכנסתי להלם". המנהל הסיע אותם אליו והיא מתקשרת לאמה. הבית כבר הומה. צביקה זמיר הוא שמרים את השפופרת. למחרת היא על מטוס. מנתב"ג אוסף אותה אברמל'ה, אברהם ארנן חברו הטוב של אביה.
רב-אלוף דוד אלעזר הובא למנוחות בהר הרצל. כשהמשפחה נוסעת בעקבותיו, ארונו הועלה דרך הכביש הישן לירושלים. אנשים דוממים עמדו בצד הדרך. מקצתם הרכינו ראש, אחרים הצדיעו. כל ראשי המדינה התייצבו בחלקת הקבר. לשבעה הגיע גם מפקד סיירת מטכ"ל יוני נתניהו. כעבור שלושה חודשים ייפול במבצע אנטבה ויוטמן לצידו של דוד אלעזר.
כשנה לאחר מות אביה היא הרתה. אם זה יהיה בן, התלבטה, האם תקרא לו דוד? "זה היה כל כך קרוב למותו, ואולטרה-סאונד לראות את מין העובר עדיין לא היה". נולדה בת והם קראו לה מעיין. ואחריה באה זוהר. עשר שנים אחר בכורתה נולד בן. היא קראה לו דוד.
כשהיה בן 4 שרה לו את "נומי נים", ששמעה מפי אביה בלילות הקיבוץ. הילד כמעט נרדם ושוב פקח עיניים ואמר: "אמא, אני ממש מרגיש שאני מכיר את סבא, אבל הוא אף פעם לא יכיר אותי". אמו חשה צורך לדבר עם אביה וכתבה "נומי נים" משלה: "המבט שלך עוטף אותי בחום-דבש / עיניך צוחקות דומעות / לתוך שלושה קמטי זמן מצוירים / הקול שלך הרך שתי וערב / אורג ופורם אותך / שוב ושוב לתוך חיי / נומי נים מזמרים העננים / שיר ששרת לי פעם".
בגיל 70 החליטה להגשים חלום וללמוד פלמנקו. היא לא הבינה למה, אך יצאה לסביליה. מצאה מורה וישבה שם חודש. בימים התוודעה לרזי הפריטה היורדים אל קרקעית הנפש. בלילות פגשה במועדונים את דמעות השמחה והתוגה של הפלמנקו. "הבנתי שאני נשאבת, כאילו זה מוכר לי". בשובה לארץ נזכרה שלפני מותו קנה לה אבא גיטרת פלמנקו ספרדית וחבר הביאה לארץ. כמו אותה גיטרת נעורים, גם זאת המתינה למושיע. לצד ההופעות והעבודה היא מתרגלת את אשר למדה בסביליה וממשיכה בזום עם המורה משם. בקרוב תיסע שוב. "אני מנגנת על הגיטרה הזאת ומרגישה כאילו אבא ממשיך להיות איתי".
התרעות פיקוד העורף