1. בחמש לפנות בוקר מצלצלת אליי דנה ואומרת לי שכל הלילה ישבה בתחנת המשטרה ונחקרה על העציץ. דנה היא בחורה מדהימה. חוץ מללמוד באוניברסיטה קרימינולוגיה, למלצר שלוש פעמים בשבוע בפאב צפוני, לנקות ארבע דירות על בסיס של פעם בשבוע כל אחת, לקחת שיעורים בצרפתית, לנגן מינימום שעתיים ביום פסנתר (שמושאל על בסיס תשלום חודשי), לתת שיעורי עזר פעמיים בשבוע לתלמיד שביעית במתמטיקה - היא מוצאת גם פעם בשבוע זמן, בדרך כלל ביום שישי בערב, לגלגל ולעשן שני צינגלך עם גראס תוצרת בית, הגדל בעציץ יפהפה השוכן בין פלפלים חריפים, עציץ עם נענע ואדנית עם גזר ננסי, צנוניות ופטרוזיליה.
בגלל הברנדי 41 שדפק לי את הפיוזים במוח עד בערך 2:00 לפנות בוקר, אני לא כל כך קולט את הטלפון של דנה. רק אחרי שהיא צווחת לי חצי היסטרית, "עצרו אותי במשטרה בגלל עציץ הגראס המזוין שנתת לי מתנה ליום ההולדת", אני מבין שהקטנה עברה את החוויה הטראומטית של מעצר, טביעת אצבעות, חקירה, וכל הדאווין הכרוך בהפחדת עציצנים שנוקטת משטרת המחוז.
דנה אומרת לי שהודתה שאכן העציץ שלה וכי ביום שישי, כשיש לה כמה שעות של רילקס, היא קוטפת כמה עלים, שמה בטוסטר אובן לכמה שניות, מפוררת, מגלגלת, מכינה פילטר קטן, בדרך כלל מגלויות של ביבי נתניהו שיש לה עוד מימי הבחירות, מהתקופה שעבדה במטה הליכוד ועד היום לא קיבלה תשלום.
ב-5:05, אחרי שהיא שופכת את כל הנרווים שלה על העולם המזוין שבו אנחנו חיים, עולם שבו בן אדם שעובד ולומד וקורע את התחת לא יכול להעביר שעה עם עשן צינגלה במוח מבלי שהחוק יתערב לו בחיים ויפחיד אותו עם חקירות ואיומים וטביעות אצבעות וכל הבלגן, שואלת אותי דנה איך אני חושב מגיעים אליה השוטרים ומי הבן זונה שעושה לה את התרגיל המסריח הזה.
למען האמת, מדי כמה שבועות יוצא לי קטע של העברת זמן עם דנה, יענו פאב-שתייה-זיון (לא תמיד, תלוי במצב רוח שלה) וכמעט כל שבוע יש לנו דיבור קטן בטלפון, כך שאני לא יודע עם מי בדיוק היא נפגשת ומי עובר לה במטבח ורואה, יודע, מריח, מעשן את פרי העציץ האסור.
את עציץ הגראס, שמיתמר לגובה 80 ס"מ, קיבלתי ליום הולדת שלי מידיד טוב הגר בטבע ועוסק בגידול דבורים וכוורות. תמיד לקראת הימים הנוראים הוא מביא לי משהו מפתיע שיקל עליי את החיים. פעם הביא לי זוג שפנים ואמר שאין כיף יותר גדול מלראות אותם מזדיינים, פעם הביא אקווריום עם עכברים לבנים ואמר שזה כמו טריפ לראות אותם מסטולים מזרעוני גראס. השנה הביא לי גראס, אמר שהחקלאים אכלו אותה מהגידולים הנורמליים אז עברו לגדל גראס, ושהשתיל הזה הוא מזן נדיר, שמספיק צינגלה אחד ממנו כדי לשלוח אותך לכמה שעות לעולם שכולו טוב.
מאחר שלפני שנים עשיתי הסבה מגראס ומיני חומרים אחרים האסורים על פי החוק לחומרים מותרים כמו אלכוהול, וליומים ושאר הזבל הכימי שהחוק מתיר בו שימוש בלי סיכון של אשפוז באבו כביר, החלטתי להעביר את העציץ לדנה הקטנה, שמתה פעם בשבוע על עישון צינגלה ותמיד מציקה לי בשאלות איך להשיג ומאיפה.
דנה חושבת שהעציץ הוא המתנה הכי מקורית והכי גאונית בעולם ונותנת לי את עצמה באותו לילה בצורה שמביאה לי חשק לקנות לה שני דונם גראס. הקטנה כל כך מתרגשת שהיא מספרת לכל החברים שלה על המתנה המופלאה ש"הזקן" הביא לה, והסיפור רץ חזק בעיר הרכלנים תל אביב ומגיע אליי כעבור יומיים משני אנשים שמספרים לי בקריצה שיש שמועה בעיר שפתחתי תחנה למכירת עציצי גראס.
הקטע הזה קצת מרחיק אותי מדנה, כי הזהרתי אותה שעניין המתנה הוא אישי ביותר. מפה לפה, מכאן לכאן, ומשם לשם, העובדות בשטח הן שמישהו מצייץ לדוברמנים על העציץ, ובשעת בוקר מוקדמת אני הופך להיות מודאג אם סיפור המעצר והעציץ לא מכניסים אותי לטורי הרכלצות (רכילאיות צמרת), ואם הדוברמנים לא באים לרחרח לי בבית.
ב-7:00 אני יושב עם דנה בקפה תמר, מדסקסים מי היה יכול להשתנקר עליה ולמה. שעתיים היא מריצה לי את כל המגעים, הדיבורים, המעשים שחולפים מולה, לפניה, מאחוריה, לא מקמצת בפרטים. אחרי שאני שומע את כל המה ומי בחייה בתקופה האחרונה, אני משאיר שלושה חשודים פוטנציאליים.
הראשונה, הפולנייה הזקנה מוועד הבית שלה שנדחקת לה פעם בשבוע הביתה ומזיינת לה את השכל בענייני ניקיון, ביוב ואיכות חיים. פעמיים הזמינה לה משטרה בגלל מוזיקה בווליום גבוה, ולאחרונה רחרחה לה את העציצים ושאלה אותה מה יש בכל אחד. השני, תלמיד השביעית שלומד אצלה מתמטיקה, אשר סיפר לה בגאווה איך הוא והחברים שלו התגנבו למשמר האזרחי ותפסו שני נערים ערבים בלי רישיון שהייה בתל אביב וכיסחו להם את הצורה, קטע שלאחריו העיפה אותו דנה הקטנה מהבית והפסיקה ללמד אותו. השלישי, מיקרוב אחד שדנה הכירה במועדון, ושנתפס כמה פעמים על סחר באסיד במסיבות. הוא עשה לה קוקטייל סמים מחומרים בלתי מזוהים, עד שהיא לא זכרה אפילו אם הזדיינה איתו או לא.
החוש השישי שלי מנפה את הזקנה ומשאיר את המבריח והתלמיד שביעית. בערב דנה באה אליי הביתה עם הטלפון של השניים. שנינו יושבים על הטלפון. דנה בקטע של האזנה, אני בקטע המדבר. אצל המבריח עונה מזכירה אלקטרונית עם ריח קטורת ומוזיקה הודית. אצל השביעיסט עונה אמא שלו. "אייל לא בבית", היא אומרת, "הוא במשמר האזרחי". אני כמעט אומר תודה-שלום, ואז משתחרר לי מהפה הטקסט הבא: "אמרי לו בבקשה שיתקשר לסמל נתניהו ביחידה המרכזית לבילוש. אנחנו רוצים להעניק לו פרס קטן". האמא הנרגשת משחררת: "זה על המורה שלו למתמטיקה, שמגדלת סמים בעציצים?", "כן", אני משיב לה. דנה מסירה את כף היד מהשפופרת ופולטת צרור: "תגידי לבן המניאק שלך שהוא בן זונה".
התרעות פיקוד העורף