גם אם נביט בציבור הנורמטיבי, זה שרווחת ילדיו תמיד לנגד עיניו, נתקשה לענות על השאלה שהצגתי: עגלת תינוק אפשר לקבל בהשאלה מקרוב משפחה שילדיו בגרו - ואפשר לרכוש את הדגם החדיש ביותר של המותג הנחשב ביותר, עניין של אלפים רבים של שקלים.
וכך הלאה: בגדים, צעצועים, ספרים, חוגים במתנ"ס, מורים פרטיים, רכב משלהם, שכר לימוד באוניברסיטה, סיוע ברכישת דירה... כי ילדים, תודה לאל, הם מתנה לכל החיים - ואם בתך דרשה חוג בלט כשהייתה בת שלוש, הרי שבגיל 30 היא מצפה שתסייע לה ברכישת דירה...
הנה חישוב שאני מפציר בכם שלא לערוך, קל וחומר - לא להראות לילדיכם הגדולים אם אתם מצפים יום אחד לנכדים: כמה עולה להביא ילד לבגרות. מהי בגרות? על כך אפשר להתווכח, אבל בואו נניח לרגע שמדובר בגיל 25, עת הילד יסיים את התואר הראשון באוניברסיטה ויוכל לעבוד בעבודה ששכר מלא בצידה (ולא בעבודות דחק סטודנטיאליות).
הרעיון אינו לרפות את ידיכם או כל איבר מאיברי גופכם, שכן אני הראשון להסכים שילדים ומשפחה הם טעם החיים! ועדיין, מדובר בהחלטה שיש לה גם השלכות כלכליות משנות חיים.
המערב הפורה
בחום האנושי הישראלי, זה שלפעמים גובל בגסות, הם מגלים (ובעיקר מגלות) שהציבור, בהכללה, פולש בקלות אל תחום הפרט שלהם, שלא לומר אל הרחם - כמעט לכל אחד יש מה לומר על ההחלטה לא להתרבות.
תכף אנסה להסביר מה אנוכי בעיניי, אבל קודם כל משהו על היחס של המדינה לתופעה. מדינת ישראל מביטה בעין יפה על ריבוי טבעי גבוה: מענקי ילודה, קצבאות ילדים, הקלות במס... אפילו השפה גויסה למען הפוריות, עת משפחות שנקראו פעם "מרובות ילדים" נקראות היום "ברוכות ילדים".
הנדיבות של המדינה מכריחה אותי להיות הקטגור ולומר: נמאס לי. נמאס לי, שתכננתי (עד כמה שניתן) את הילודה במשפחתי כדי שאוכל לכלכל את ילדיי, לממן את ילדיהם של מי שלא מצמצו אפילו כדי לחשוב מהיכן יוכלו לספק את צורכי משפחתם - ופשוט בנו על פראיירים כמוני.
ערבים זה לזה
זאת ואף זאת: מי שמתרבים ללא שום תכנון אחראי משיתים עליי לא רק עול כלכלי, אלא גם פוגעים בשלמות משפחתי. הכיצד? ובכן - הדור שלי עוד הצליח להכיל את צרכיו "המיוחדים" של ציבור שחרט "פרו ורבו" על דגלו, אבל מצפה ממני להחזיק את המקל.
מה יעשו ילדיי, שיצטרכו - במקביל לדאגה לרווחת ילדיהם-נכדיי - לכלכל ולהזין מספר כפול של ילדים לא שלהם? הם עלולים לוותר על החיים במקום הזה, על המדינה שמעודדת ציבור שלם שהחליט ששמורה לו הפריבילגיה להתרבות לחיות על חשבון האחרים, שאנוסים להקיץ מדי בוקר לעמל יומם.
אנו מצויים ערב יום הכיפורים, זמן סליחות. לכן אתפלל לאל הטוב והמיטיב שימצא דרך לסלוח לאלה שנושאים את שמו לשווא כדי לחיות על חשבוני, כי אני, חוטא שכמוני, פשוט כבר לא מסוגל.
התרעות פיקוד העורף