יש רק בעיה אחת: באיחוד האירופי לא קיים מעמד כזה. "חברות נלווית" לא מופיעה באמנות האיחוד האירופי. אין לה סט מוגדר של זכויות וחובות, מקום קבוע במוסדות האירופיים, או היקף מוסכם של גישה לשוק האירופי האחיד. פון דר ליין העניקה שם למעמד שאירופה עדיין לא יצרה. אלא שבריסל לא צריכה להתחיל משום מקום. היא פשוט יכולה ללמוד מקשרי ישראל והאיחוד האירופי.
קנדה אולי תהיה המדינה הראשונה שתקבל באופן רשמי את המעמד החדש. אבל היא לא תהיה הראשונה שתנהל מערכת יחסים עמוקה במרחב שבין חברות מלאה באיחוד לבין יחסים רגילים עם מדינה שאינה חברה. ישראל בונה כבר כמעט שבעה עשורים גרסה משלה למעמד כזה: אינטגרציה ללא חברות.
הסיפור החל כמעט יחד עם לידתו של הפרויקט האירופי עצמו. באפריל 1958, חודשים ספורים לאחר כניסת אמנת רומא (האמנה המכוננת של הקהילה האירופית) לתוקף, ישראל הייתה למדינה השלישית, אחרי יוון וארצות הברית, שביקשה לפתוח נציגות דיפלומטית ליד הקהילה הכלכלית האירופית בבריסל. כבר אז ביקשה ישראל יותר מסחר. היא ביקשה מעמד של התאגדות עם אירופה.
השאלה שישראל הציבה לקהילה הכלכלית האירופית בסוף שנות ה-50 נשמעת מוכרת להפליא בשנת 2026: עד כמה יכולה מדינה שאינה חברה להתקרב לפרויקט האינטגרציה האירופית מבלי להצטרף אליו?
התשובה נבנתה בהדרגה. הסכם האסוציאציה בין ישראל לאיחוד האירופי מ-1995 יצר את המסגרת המוסדית המרכזית. בהמשך התרחב שיתוף הפעולה למחקר וחדשנות, תעופה, תרופות, חינוך ורגולציה.
כיום האיחוד הוא שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל. ב-2025 הוא היה אחראי ל-31.7% מסחר הסחורות של ישראל, בהיקף של 43.3 מיליארד אירו. ישראל משתתפת בתוכנית המחקר "הורייזון אירופה", מחוברת לשוק התעופה האירופי באמצעות הסכם השמיים הפתוחים ומשולבת במערכות אירופיות נוספות. זו אינה חברות באיחוד. אבל גם קשה לתאר זאת כיחסים רגילים בין שני שווקים נפרדים.
ישראל אינה התקדים היחיד. שווייץ היא הדוגמה המפותחת ביותר לאינטגרציה מחוץ לאיחוד. אבל שווייץ נמצאת בלב אירופה. ישראל מלמדת משהו אחר: גם מדינה הנמצאת גיאוגרפית מחוץ ליבשת אירופה, וללא אופק ממשי של חברות, יכולה להשתלב עמוקות בחלקים מהמערכת האירופית. וזה בדיוק מה שהופך את המקרה הקנדי למעניין.
קרני שלל חברות קנדית באיחוד ומבקש במקום זאת "ברית ייחודית" בתחומי הסחר, הביטחון, הטכנולוגיה והאנרגיה. כאן גם מסתיים חלק מהדמיון לישראל. האינטגרציה הישראלית התפתחה בעיקר בתחומים כלכליים, רגולטוריים ומדעיים. היא אינה מספקת מודל לממד הביטחוני שקנדה והאיחוד מבקשים כעת לבנות.
אבל הניסיון הישראלי מציע עיקרון חשוב: התקרבות לאיחוד האירופי לא חייבת להיות עסקת חבילה של הכול או לא כלום. אפשר לחבר מערכות מחקר, לפתוח שוקי תעופה, לקרב רגולציה ולאפשר למדינות שאינן חברות להשתתף בתוכניות אירופיות. אפשר להוסיף תחומי שיתוף פעולה עם הזמן, בלי להעניק את מלוא הזכויות המוסדיות של מדינה חברה.
גם המשבר הנוכחי ביחסי ישראל והאיחוד מדגים את גבולות המודל. קשרים מוסדיים עמוקים אינם מבטלים מחלוקות פוליטיות. הם יוצרים מסגרת שבה שיתוף פעולה, התניות ועימות יכולים להתקיים במקביל.
קנדה חשפה אפוא פער במבנה של האיחוד האירופי. יש מדינות שרוצות הרבה יותר מהסכם סחר, אך אינן מבקשות חברות. שווייץ הראתה עד כמה אפשר להרחיק את העיקרון הזה בתוך אירופה. ישראל הראתה שהוא יכול לפעול גם מחוצה לה. קנדה עשויה להוסיף לו כעת ממד אסטרטגי וביטחוני חדש.
קנדה אולי תהיה הראשונה שתיקרא רשמית "חברה נלווית" של האיחוד האירופי. אבל היא תיכנס למרחב שאירופה בונה כבר עשרות שנים. השם חדש. המודל הרבה פחות.
התרעות פיקוד העורף